"חלום אמריקאי": חוויית צפייה סוחפת

זוהי תקופה נהדרת עבור אנשים שאוהבים ללכת לקולנוע. כבכל חודש ינואר, גם השנה האולמות מוצפים בשפע סרטים ראויים/מעניינים/שווים. וה"בעיה" רק צפויה להחריף בשבועות הקרובים, עת יעלו למסכים, בזה אחר זה, עוד כמה סרטים מדוברים ומבטיחים של יוצרים בעלי שם (בין השאר "12 שנים של עבדות", "היא" ו"נברסקה"). את חבורת המומלצים מוביל בהפרש ניכר, כמובן, "הזאב מוול־סטריט", המאסטרפיס רווי החטאים של מרטין סקורסזה ולאונרדו דיקפריו. אבל אם כבר הספקתם לצפות בו, או שהגעתם לקופה ואמרו לכם שאזלו הכרטיסים, אל לכם להתבאס. כי ממש לא חסרות חלופות ראויות. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

קחו את "חלום אמריקאי", לדוגמה. דרמת הפשע התקופתית של דיוויד או. ראסל ("פייטר", "אופטימיות היא שם המשחק"), שמועמדת ללא פחות משבעה פרסי גלובוס הזהב, אמנם אינה חשובה, מקורית או מעוררת מחשבה במיוחד. אך בזכות ההתבוססות היעילה והמיומנת של ראסל במוסיקה, בבגדים ובתסרוקות של שנות השבעים, ובזכות הופעותיהם הראויות לציון של כריסטיאן בייל, איימי אדמס וג'רמי רנר בתפקידים הראשיים, היא בהחלט מספקת חוויית צפייה מהנה וסוחפת שיותר ממצדיקה את מחיר הבייביסיטר.  

במרכז העלילה ניצבים שני נוכלים קטנים (בייל ואדמס) שמתמחים בתרגילי עוקץ ובסחר ביצירות אמנות מזויפות. השותפות שלהם סימביוטית, השאיפות שלהם צנועות יחסית, והם מאוהבים עד הגג. אך לאחר שהם נתפסים על חם בידי סוכן FBI שאפתן ונלהב (בראדלי קופר), שכופה עליהם לשתף פעולה עם הרשויות במבצע עוקץ מורכב, העניינים מסתבכים, מסתחררים ומתחילים לצאת משליטה. 

מבחינת אווירה וסגנון, "חלום אמריקאי" קופץ ראש אל תוך הבריכה של סקורסזה ופול תומאס אנדרסון, וברגעים רבים של הסרט - למשל בכל סיקוונס שבו הדמויות נעות בהילוך איטי לצלילי להיט נשכח מהסבנטיז - הדבר מניב תוצאות לא רעות בכלל. עם זאת, ברגעים אחרים קצת מתחשק לזרוק לראסל מצופים, שלא יטבע חלילה. שכן הסרט שביים אינו באמת מצליח לנסוק לגבהים של מושאי החיקוי שלו, והסיבות העיקריות לכך נעוצות בתסריטו הלא מדהים, שהולך ומתרופף ככל שהמהתלה נמשכת, ובתצוגות המשחק הלא מספקות בעליל של קופר ושל המאמי הלאומית, ג'ניפר לורנס (שמגלמת את אשתו הנודניקית של בייל). 

צמד השחקנים הנ"ל, שעשה עבודה לא רעה בכלל ב"אופטימיות היא שם המשחק" מהשנה שעברה, פשוט אינו מגיע לקרסוליים של יתר הקאסט, וזה כל כך לא כוחות שזה כואב. בזמן שבייל, אדמס ורנר (שמגלם פוליטיקאי אהוד ועממי שמסומן כמטרת העוקץ) מעלים את המסך באש באמצעות הופעות עשירות, סוערות ועתירות ניואנסים, קופר ולורנס בעיקר מספקים את התחושה שהליהוק הצורם וההרסני שלהם נבע משיקולי רייטינג. הופעתו האנרגטית אך החד־ממדית של קופר מתבססת כמעט במלואה על תסרוקת התלתלים המגוחכת שלו, ובדומה להופעתו של בן אפלק ב"ארגו", אפשר לומר שהבדיחה ממצה את עצמה די מהר. לורנס, מצידה, נמצאת הרחק־הרחק מחוץ לליגה שלה, ורוב הזמן נראה כאילו העלו אותה לפני חמש דקות מהנוער. נכון, מדובר בבחורה מקסימה שניחנה בכמויות בלתי נדלות של כריזמה וקסם אישי, ועתידה עוד לפניה וכיו"ב. אך איך שלא תסתכלו עליה (ואלוהים יודע שכיף לעשות את זה), אין לה את הקילומטרז' או את ניסיון החיים הדרושים כדי לגלם אם חד־הורית מניפולטיבית. כתוצאה מכך, הדמות שלה בלתי אמינה מכף רגל ועד ראש. וזה בהחלט מפריע. 

למרבה המזל, בייל נמצא בסביבה כדי להציל את המצב. הוא שוקע כל כך עמוק אל תוך הדמות השמנה, המקריחה והפתטית שלו, עד שהוא נבלע בה לחלוטין. ובסופו של דבר - בדיוק כפי שקרה במותחן הנקמה הקלישאתי "אחים בדם", שעלה למסכים לפני כמה שבועות - בייל גם ניאות לתפקד כדבק שמונע מכל העסק להתפרק ולהתרסק בקול חבטה. הנוכחות שלו משפרת כל סצנה - גם אם הוא רק נוכח ברקע ומגיב למתרחש בעזרת הבעות פניו המשעשעות - והסצנות שבהן הוא חולק את המסך עם אדמס הסקסית ו/או עם רנר מלא הנשמה כבר יוצרות זיקוקים של ממש. איזו שלישייה מרהיבה. 

"חלום אמריקאי" אולי יוצא מאדני הזינוק עם האמביציה והדרייב של "לילות בוגי", אבל הוא חוצה את קו הסיום - בנשימה כבדה ועל סף אפיסת כוחות - עם טוויסט צפוי ונטול אמירה שהיה מרגיש לגמרי בבית בסרט של דיוויד מאמט. נכון, אין לו שום דבר חדש להגיד, ובכל זאת, כיף לשמוע אותו מדבר. נכון, הוא לא ייקח אתכם למקום שלא הייתם בו כבר אינספור פעמים בעבר, אבל לעיתים הדרך חשובה מהיעד. חוץ מזה, כריסטיאן בייל. 

"חלום אמריקאי" ("American Hustle"), במאי: דיוויד או. ראסל. ארה"ב 2013    *  *  *  *

מותק, הילדים הוחלפו

חובבי פיל־גוד יעשו בשכל אם ידלגו על "להציל את מיסטר בנקס" ועל "חייו הסודיים של וולטר מיטי" - שתי ה"מתנות" ההוליוודיות לחג המולד שמוצגות כעת על המסכים - וילכו על "סיפור משפחתי" היפני במקום. 

סרטו הרגיש והעדין של הירוקאזו קורה־אדה ("משאלה", "איש אינו יודע") מביא את סיפורן של שתי משפחות - האחת עשירה, הישגית ועירונית; האחרת דלת אמצעים, חסרת אמביציה וכפרית - 

שמגלות כי הבנים שלהן, שבדיוק חוגגים יום הולדת 6, הוחלפו ביניהם בלידתם. כצפוי, התגלית המרעישה מטלטלת את עולמם של ההורים (והילדים), והדבר מאפשר לבמאי היפני המצוין, שמצטיין בעבודה עם זאטוטים, להפליג עמוק אל תוך הוויכוח העתיק בנוגע למה משפיע יותר על חינוכם של ילדינו - התורשה או הסביבה - ולומר כמה דברים יפים (גם אם קצת צפויים) על הורות. 

"סיפור משפחתי", שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, מתרחק מסנטימנטליות ומדביקות כמו מאש. אך אין בכך לומר שהוא לא מצליח לרגש. אף על פי שהטריק המלודרמטי שעומד במרכזו שחוק מרוב שימוש, קורה־אדה אינו מתקשה לחלץ מהסיטואציה הלא פשוטה כמויות נדיבות של אנושיות והומור. והעובדה שהתסריט נמנע מתפניות חדות מסייעת לסרט לשמור על אופטימיות, להימנע ממניפולטיביות ולשלוח את הצופים הביתה עם חיוך קטן על הפנים. באופן מתבקש, סטיבן שפילברג, שעמד בראש חבר השופטים בקאן, כבר רכש את הזכויות לרימייק אמריקני. אבל ממש לא מומלץ להמתין עד שהוא וחבריו ישחררו את הגירסה שלהם. אין סיכוי שהיא תהיה טובה יותר (או דביקה פחות) מהמקור. 

"סיפור משפחתי" ("Like Father, Like Son"), כתב וביים: הירוקאזו קורה־אדה. יפן 2013    *  *  *  *

yishai.kiczales@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו