דני יוסטון הוא מעין ישראלי למחצה, לפחות על פי ההלכה התרבותית. "כנס העתידנים", סרטו החדש והמדובר של ארי פולמן, שפתח בשבוע שעבר את פסטיבל הסרטים בחיפה ויוצא היום לבתי הקולנוע, הוא סרטו הישראלי השלישי; לפניו היו "עדן" של עמוס גיתאי ("במאי עם קול מיוחד שנותן לשחקנים שלו הרבה חופש פעולה") ו"פלייאוף" של ערן ריקליס, שבו גילם את התפקיד הראשי - של מאמן הכדורסל רלף קליין ("זה היה אמיץ מצידו ללהק מישהו שהוא לא ישראלי ולא יהודי"). חייבים להודות - האיש פשוט מאוהב בישראל. הוא אוהב את החום הישראלי ואת התגובות של הקהל, "אפילו שהוא לא קל", עשה כבר את סיבוב התיירות המתבקש בירושלים־חיפה־כנרת־ים המלח, ביזבז כסף בשופינג תל־אביבי, ואומר "חומוס" במבטא ישראלי כמעט מושלם, כולל חי"ת גרונית כדת וכדין.
יוסטון (51) מעריץ כל כך את המעיין התרבותי שנובע במדינת הקודש, שהוא מגלה לאורך השיחה בקיאות מרשימה בנעשה פה. הוא מספר לי, למשל, ש"הומלנד" מבוססת על סידרה ישראלית מצליחה, "וזה לא מפתיע שהיא הצליחה מאוד בארה"ב, שמאז אירועי 11 בספטמבר נהייתה אובססיבית לתכנים שקשורים לטרור". את ההצלחה הקולנועית והטלוויזיונית של הישראלים בחו"ל הוא מסביר בנפילת הגבולות בין המדינות בזכות האינטרנט, בשילוב צמא אמיתי של אמריקה לחפש אחר חומרים חדשים ברחבי העולם. והוא מעריץ גדול של ארי פולמן.
"הקומבינציה שפולמן יצר ב'ואלס עם באשיר', של סרט תיעודי עם סרט אנימציה וסרט עלילתי, היתה פשוט בית ספר אדיר לקולנוע. הכל יצא כל כך אמין וכל כך מדויק. היו שם המון חדשנות ותעוזה, ואני זוכר שאמרתי לעצמי, כשראיתי אותו, שאשמח לעבוד עם הבמאי הזה, שעשה עלי רושם של פורץ גבולות ומישהו מרענן.
"לפני שנתיים השתתפתי בסרטו של רוברט רדפורד 'הקונספירטור', לצד קווין קליין ורובין רייט ("בית הקלפים"). הוא עסק באישה שמואשמת בקשירת קשר לרצוח את הנשיא אברהם לינקולן. יום אחד רובין סיפרה לי שהיא אמורה להיות מעורבת בפרויקט מעניין של הבמאי הישראלי ארי פולמן. ידעתי במי מדובר, והתלהבתי מאוד. היא סיפרה לי שיש תפקיד שעשוי לעניין אותי, והעבירה לי את התסריט. קראתי אותו, ובאותו רגע היה לי ברור שאני בפנים".
שיטת החבר־מביא־חבר והבאזז סביב פולמן עבדו היטב. לסרט הצטרפו שחקנים נוספים מהשורה הראשונה, ובהם הארווי קייטל ("כלבי אשמורת", "ספרות זולה") וג'ון האם ("מד מן"), שהובילו את פולמן והקאסט המכובד לפתוח את המסלול הקולנועי המכובד "שבועיים של במאים" בפסטיבל קאן האחרון. תור ארוך במיוחד של יוצרי קולנוע, מבקרים מכל רחבי העולם ולא מעט מעריצים השתרך בכניסה לאולם ההקרנה החגיגי. גם העובדה שהסרט מבוסס על ספר מדע בדיוני הנושא אותו השם, מאת הסופר הפולני סטניסלב לם, הצליחה לייצר סקרנות עצומה בקרב חובבי הז'אנר, שעמדו בגשם זלעפות והתחננו לכרטיס פנוי.
"נהיינו אובססיביים לאלילים"
עלילת "כנס העתידנים" מתמקדת ברובין רייט שמגלמת את רובין רייט, שחקנית הוליוודית, שלמרות היותה הבטחה קולנועית בצעירותה לא הצליחה לממש את עצמה. רגע לפני שהיא קומלת חיצונית היא מקבלת הצעה מפתה וחריגה מאולפני "מירמאונט", המציעים לה לסרוק את גופה, את תווי פניה ואת רגשותיה אל המחשבים שלהם, כדי שיוכלו לשמר אותה על המסך כדמות תלת־ממדית צעירה וסקסית. הם מציעים לה סכום כסף שיספיק לה עד סוף ימיה, 10 מיליון דולר, בתנאי אחד: שתיעלם לתמיד מהקולנוע, מהטלוויזיה ומהתיאטרון, במטרה לאפשר לדמות הממוחשבת לתפוס את מקומה.
רייט מתייעצת עם מנהל האולפן שלה (יוסטון), שממליץ לה לקבל את ההצעה, נוכח המציאות הקולנועית החדשה שצועדת לעבר עתיד ממוחשב ותלת־ממדי. מאוחר יותר קופץ הסרט עשרים שנה קדימה, ורייט, שכבר נמצאת באמצע שנות השישים לחייה, חודרת לעולם עתידני מצויר, שבו היא הופכת לדמות מצוירת המתבוננת מהצד באנושות המנסה להילחם בסימני הגיל והזמן.
"האובססיה של האנשים להיות מפורסמים היא מטורפת", אומר יוסטון כשאנחנו נפגשים במלון המשקיף על הריביירה של קאן. "הצעירים של היום מכורים למושג 'סלבריטי' כאילו מדובר בסמים, ואני חושב שהדגשים שארי נתן בסרט מעוררים הרבה מאוד מחשבות על תרבות הפופ - שסוגדת לנעורים, ליופי ולחיי הנצח. כשקראתי את התסריט בפעם הראשונה, לא יכולתי שלא לחשוב על כל תוכניות הריאליטי שמקיפות אותנו מכל עבר.
"בסרט מבקשים מרובין למכור את גופה ואת קיומה לטובת התפתחות התלת־מימד והקולנוע הממוחשב - ועל פי מה שקורה בשטח, אנחנו באמת בדרך לשם. השאלה היא איפה הגבול? מתי כל התחום הדיגיטלי הזה ישתלט לחלוטין על העשייה ועל הצורך בשחקנים, ולאיזה עומק תחדור תרבות הריאליטי? לפעמים אני תוהה אם נחזור לימי הגלדיאטורים ונהרוג מישהו באיזה גמר של תוכנית ריאליטי, או שנלחץ על כפתור אדום ונשמיד עיר קטנה במסגרת תוכנית. נהיינו אובססיביים לסגידה לאלילים חדשים, צעירים ויפים, והבעיה היא שבכל חודש אנחנו מייצרים לנו אלילים כאלה. הם חיים בשקר אחד גדול שהחיים ורודים, יפים ומהממים ומדביקים אותנו באשליה, בזמן שהחיים הם הרבה יותר אפורים. התסריט של ארי מעלה הרבה שאלות פילוסופיות על המרדף אחרי היופי, הנעורים, הגיל והמוות, ומבקר את החברה שהפכנו להיות - האובססיבית להקפאת הזמן ולטיפולי הבוטוקס".
בסרט, רובין רייט מקבלת תעודת "פג תוקף" בגיל ארבעים וקצת. אתה בן 51. אתה מרגיש שמישהו עשוי יהיה להוציא לך כרטיס אדום?
"בוא נודה באמת: החיים של השחקניות בהוליווד הרבה יותר אכזריים מאלה של שחקנים גברים. אישה חייבת לשמר את המראה שלה, ואם החיצוניות שלה לא נשמרת - אז היא חייבת להמציא את עצמה מחדש באיזשהו אופן. לנשים בהוליווד אין הרבה תפקידים, ויש מעט מאוד סרטים שנפתחים בסצנה נשית. 'כנס העתידנים' נפתח ברובין ומתמקד בה, וגם זה חלק מהרעננות של הסרט - זה ממש לא מובן מאליו. אתה שואל אם אני מודאג באופן אישי? ממש לא. אני מרגיש שהחיים שלי כשחקן הם הרבה יותר פשוטים.
"אני שחקן אופי, כך שלחיצוניות שלי אין כמעט שום משמעות. אני לא יפה בצורה יוצאת דופן, ומעולם לא לוהקתי לתפקיד רומנטי או לסרט אקשן שחייב אותי לעבוד על הגוף שלי. אני לומד את התפקיד שלי, מגיע בבוקר לסט, נכנס לאיפור של חמש דקות והולך להצטלם. אני לא מתעסק באיך אני נראה ואיפה כל שערה שלי עומדת, ויש בזה משהו משחרר מאוד. הדילמות שלי בנוגע למראה החיצוני נעות סביב סוגיות פשוטות מאוד - אם להאריך את השיער, אם לוותר על הגילוח או אם להעלות מעט במשקל, כדי לתת לדמות ממדים נוספים.
"אני מכיר המון שחקנים שמושפעים מהמראה שלהם, עד כדי כך שהם פשוט עובדים בלתחזק אותו, וחיים בפחד תמידי שהכל ייעלם יום אחד, שלא יהיה להם יותר מקום בתעשייה שמזינה את כל הפחדים האלה. לשמחתי, אני לא נמצא בלופ האינסופי הזה. התפקיד שלי בסרט הוא להיות כלי שרת של הבמאי שמנווט אותי. בגלל זה, אגב, אני אוהב לראות סרטים שאני משתתף בהם. אני אוהב לראות לאן הבמאי לקח את הדברים ואיך נראית התוצאה הסופית".
"היום כל אחד הוא במאי"
החיבה של יוסטון לקולנוע זורמת אצלו בדם. הוא נכדו של השחקן וולטר יוסטון ("הנץ ממלטה"), בנו של הבמאי והשחקן ג'ון יוסטון ("ליל האיגואנה", "אנני", "הכבוד של פריצי") ואחיה למחצה של השחקנית אנג'ליקה יוסטון, זוכת האוסקר. הוא נולד ברומא, בזמן שאביו צילם שם סרט, והסתובב בין הרגליים של שון קונרי, מייקל קיין ושאר אייקונים קולנועיים, וחלם להיות במאי מצליח כמו אביו. אבל המציאות והקשרים הובילו אותו דווקא אל מול המצלמה.
שרשרת של תפקידים בולטים, בסרטים "21 גרם", "הטייס" ו"לידה", הפכו אותו לשחקן אופי מבוקש. בשנים האחרונות השתתף ב"רובין הוד" לצד ראסל קרואו וקייט בלנשט, ב"אקס מן", ב"הגנן המסור" וב"היצ'קוק". הוא מדלג מסט צילומים אחד למשנהו, לרוב בתפקידי משנה מצליחים, ועדיין חולם על חזרה לכיסא הבמאי. הוא מחלק את זמנו בין ארה"ב ללונדון, שם גם מתגוררת בתו בת העשר מנישואיו השניים, ובימים אלו עמל על סרט חדש שהוא כותב ומתכוון לביים.
"המציאות הקולנועית השתנתה מאוד בשנים האחרונות, מאז שנכנסו לחיינו המצלמות הדיגיטליות, ומאז שיש לנו את האייפון ואת שאר המכשירים הניידים המשוכללים. למעשה, כל אחד מאיתנו הוא היום במאי או צלם או קולנוען פוטנציאלי, כי אפשר לעשות סרט גם עם מצלמה ביתית. כיוצר, יש בזה משהו משחרר מאוד - כי אתה כבר לא תלוי בחסדיהם של האולפנים הגדולים, שנמצאים במשבר כלכלי גדול.
"זכיתי לבלות את מרבית שנות ילדותי על סטים של סרטים ולראות שחקנים טוטאליים, שבאים להותיר חותם. זה מעורר השראה, אבל שייך לעידן אחר, שבו היו תמימות וכוונה טהורה של יצירה. היום כמעט לא רואים דבר כזה, ולכן היה משהו מרענן בעבודה עם ארי, שעדיין לא התקלקל ולא עובד על פי 'השיטה'".
מצאת את זה גם אצל שאר הבמאים הישראלים שעבדת איתם?
"בהחלט. כולם עדיין מלאי תשוקה ולא התקלקלו".
אם היית מקבל הצעה למכור את גופך ואת קולך ולהפסיק לשחק תמורת 10 מיליון דולר. היית מסכים?
"כן. בהחלט".
כל כך בקלות אתה משיב בחיוב? הייתי בטוח שתדרוש 100 מיליון דולר.
"אני מניח שאם זה היה אמיתי, היינו מנהלים מו"מ. בסופו של דבר, שחקנים הם זונות שיעשו הכל בשביל הכסף. הבעיה שלי, במרכאות, היא שאין לי תשוקה עצומה לשחק. אני אוהב לצייר הרבה יותר משאני אוהב לשחק. ואני אוהב לביים הרבה הרבה יותר משאני אוהב לשחק. איכשהו, אני מקבל עוד ועוד תפקידים בלי שאני עושה אודישנים. אין לי צורך להיות על המסך כל הזמן, להבדיל משחקנים אחרים, שתלויים בזה.
"רוב השחקנים והשחקניות שאני מכיר סובלים מבעיית ביטחון עצמי קשה, והם הולכים להיות שחקנים כדי שיכירו אותם ויאהבו אותם; האבסורד הוא שזה מקצוע שבסופו של דבר, כמו ב'כנס העתידנים', יבעט בהם וינטוש אותם. זה מלכוד פסיכולוגי שאי אפשר להיחלץ ממנו. המזל שלי הוא שהתשוקה הגדולה שלי היא לביים ולא לשחק, כך שאם מישהו יגיד לי יום אחד שאני כבר לא רצוי, זה לא יגמור אותי נפשית. כשחקן, יש לי כמובן בעיות נפשיות אחרות, אבל זה כבר לראיון אחר".
yuvalab@israelhayom.co.ilפולמן רילודד
"כנס העתידנים" הוא הישג מרשים וחסר תקדים במונחים של הקולנוע הישראלי. התסריטאי־במאי ארי פולמן ושותפיו היצירתיים - המעצב האמנותי דוד פולונסקי ובמאי האנימציה יוני גודמן - חולמים כאן בענק ובוראים על המסך חיזיון עתידני שאפתני, מגלומני, חסר גבולות ו/או פחד, שמתהדר בשפע של יצירתיות, חתרנות ומופרעות מהזן החיובי. עם זאת, על אף גודל ההישג (והוא באמת גדול), התוכן המעט טרחני שנוצק לתוך חזיון התעתועים הפילוסופי־אמנותי מעיב על החגיגה. כי בתוכן הזה אין שום דבר חדשני או מחוכם במיוחד.
הסרט מביא את סיפורה של השחקנית ההוליוודית הכושלת והמזדקנת רובין רייט. בעתיד הלא רחוק, חוזה לנו פולמן, הוליווד כבר לא תהיה זקוקה לשחקנים בשר ודם: הם פשוט ייסרקו אל תוך מחשבי האולפנים, וכך יוכלו יוצרי הסרטים לעשות עם ה"דמויות" ככל העולה על רוחם (קונספט מעניין לכשעצמו, שכבר מתחיל לקרום עור וגידים).
הבעיה היא שלכל אורך הדרך, רייט מצטיירת כדמות חסרת מושג שזקוקה שיסבירו לה כל דבר. בתחילה זה הסוכן שלה (הארווי קייטל) שמסביר לה, אחר כך זה בעל האולפן (דני יוסטון), אחר כך זה הרופא של בנה הצעיר (פול ג'יאמטי), ולקינוח, זו גירסה מונפשת של האנימטור שאחראי לגירסה הדיגיטלית של רייט (ג'ון האם). למרות כל ההסברים הארכניים, העניינים נותרים מעורפלים למדי (גם אחרי שתי צפיות), ומה שלא מעורפל מזכיר מאוד את החזון של "מטריקס" - סרט שהיה חוד החנית של הקולנוע הפופי־פילוסופי, כבר לפני 15 שנים. אופן הטיפול בחזון הזה, עם עודף האקספוזיציה וההתפלספות, גורמים ל"כנס העתידנים" להזכיר את החפירות האינסופיות וחסרות התכלית של סרט ההמשך הכושל, "מטריקס רילודד".
למרות זאת, "כנס העתידנים" מכיל כמה וכמה סצנות שהופכות את הצפייה בו לכדאית, ובהן המונולוג המרגש־מצחיק־עצוב שקייטל מגיש בשעה שרייט נסרקת אל תוך המחשב. במיוחד אם אתם אוהבים את הקולנוע שלכם הרפתקני, מאתגר ומלא בחשיבות עצמית.
"כנס העתידנים" ("The Congress"), כתב וביים: ארי פולמן. * * *
ישי קיצ'לסטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו