"למה אין אזעקה? למה לא הזהירו אותנו?"

גויסתי למלחמה ביום שבת, 6.10.73 בצו 8. ההודעה הטלפונית הייתה ברורה: עלייך להתייצב מיד בפיקוד מרכז ברמלה, להצטייד ולחכות להוראות. התארגנתי במהירות וארזתי את החפצים החשובים ביותר. הגעתי לשם בשעות אחר הצהריים, כשלאורך כל הדרך ראיתי רכבים צבאיים וחיילים שמגיעים למקומות הכינוס שלהם בפיקוד מרכז ברמלה.

הבלגן היה נוראי. רעש והמולה מסביב. לא היה ציוד ולא היה נשק. בלילה שכבנו על האדמה והאבנים כי לא היה איפה להלין אותנו. צורפתי לאגד תחזוקה כקשרית אלחוט והכרתי את הסגן שהיה ממונה עלי ואת הג'יפ שהייתי אמורה להיות בו. נודע לנו שיש קרבות קשים ברמת הגולן ושאנחנו צריכים להגיע לשם כתגבורת לגדודים הנלחמים.

התחיל מסע ארוך צפונה. בלילה חנינו בשטחים ריקים בשדות שלאחר הקציר. בלילה של היום הרביעי למלחמה עלינו באורות מלאים לרמת הגולן. נאמר לנו שיש קרבות ליד החרמון אבל אפשר לנסוע באורות מלאים. עלינו לרמת הגולן בכביש שעולה מכיוון כורסי. השיירה היתה ארוכה ולקח לנו הרבה זמן להגיע. היו בה מיכליות דלק, ג'יפים, קומנדקרים וטיולית. בתוך התק"ש היו בנות שגויסו למלחמה ועבדו כאלחוטניות.

התמקמנו בשטח וחפרנו שוחות. מדי פעם שמענו הדי התפוצצויות מכיוון החרמון שעדיין, לא היה בידנו. ההתקפה התחילה בשעה 12:00 בצהריים. מטח אדיר של קטיושות שטיווחו את המשאיות והמכוניות. אנשים קפצו בבהלה והתחבאו מתחת למיכליות דלק ולמשאיות. חלקם קפצו לתוך השוחות שנחפרו, שלא היו עמוקות דיין. ראיתי את הטבח שקפץ לתוך אחת השוחות עם סכין שלופה ביד. לאף אחד לא היה נשק כי לא ציידו אותנו בנשק.

זה היה מפחיד מאוד והייתה תחושה חזקה של חוסר אונים. אני זוכרת שחשבתי: "למה אין אזעקה? למה לא הזהירו אותנו?". היו עוד כמה מטחים של קטיושות ורעש וצעקות. הזדחלתי בשדה ליד הג'יפ. ראיתי רסיס של קטיושה שכמעט פגע בי. הוא היה פחות ממטר ממני. רקטת קטיושה פגעה בטיולית ושמעתי צעקות איומות. אחר כך נודע לי שהייתה שם מישהי שבדיוק באותו רגע ירדה מהסולם של הטיולית לאחר סיום המשמרת. היא נפגעה  באופן קשה בראש ולא התאוששה מאז.

מישהו צעק שמטווחים אותנו מהחרמונית ושצריך לברוח מהר. ראיתי משאיות נשרפות ושמעתי צעקות "חובש, חובש" ורעש נוראי. אחרי זמן שנראה כנצח, התחילו לארגן אותנו לנסיגה מהשטח ובעצם בריחה.

המפקד שלי נפצע ביד והשרוול של החולצה שלו היה מלא בדם. הוא קרא לי לעלות לג'יפ ולעוד כמה אנשים שהסתובבו שם מבוהלים בהפוגה שבין המטחים של הקטיושות. התחילה בריחה נוראית לכיוון הירידה מרמת הגולן.

הגענו לצומת אל-על, קרוב לקיבוץ אפיק. ראינו שם אנשים מבוהלים שרק רצו לרדת מהגולן. אחר כך התברר לי שהיה שם בית חולים שדה שהובאו אליו פצועים מאזורי הקרבות. היו שם הרבה פצועים שנהרגו מהקטיושות.

אני זוכרת את הבריחה מצומת אפיק לכיוון עין גב וטבריה. בלי נשק , בלי ציוד עזרה ראשונה, כלום. היה לחץ נוראי של משאיות וקומנדקרים, שרק רצו לברוח משם. לא היה מישהו שיכוון את התנועה בכלל.

פינו אותנו לבית חולים פוריה ליד טבריה. קראו לזה נפגעי הלם. היו הרבה בנות שנפגעו. בג'יפ העברנו בקבוק מים מאחד לשני. המפקד החליט שהוא לא מתפנה לבית החולים וירד מהג'יפ. כשהגענו לבית החולים נבדקנו על ידי הרופאים והם החליטו שנישאר שם לבדיקות במשך הלילה.

לא התקשרתי הביתה. לא רציתי להדאיג את ההורים. למחרת הודיעו לנו שמשחררים את כל הבנות ושהגדוד עובר להילחם בקרבות בסיני.

כשהגעתי הביתה לא האמינו לסיפור שלי. אבא שלי דאג יותר לשני אחיי, שגם הם גויסו בצו 8 אחרי והיו בשריון. האח הצעיר בסדיר והאח השני מפקד טנק. אחרי כמה ימים הוא בירך את ברכת הגומל בבית הכנסת בנס ציונה.

באפריל, זמן רב לאחר המלחמה, גויסתי  לשירות מילואים בגשור ברמת הגולן. נסעתי למקום שבו הייתה הפגזת הקטיושות. הזיכרונות חזרו אלי בעוצמה רבה. ראיתי מול העיניים את הרסיס של הקטיושה שכמעט הרגה אותי.

לאחר שנישאתי הבאתי את משפחתי לביקור במקום. לא שכחתי את תחושת חוסר האונים והבריחה המבוהלת והאיומה מרמת הגולן. חיפשתי את הסיפור בעיתונים שלאחר המלחמה אבל בשום מקום לא הופיע סיפור דומה. במקרה פגשתי אדם שסיפר לי שהוא היה פצוע בבית חולים שדה בצומת אל-על ופונה משם ביחד עם פצועים רבים. גם הוא זכר את הפינוי המבוהל ותחושת חוסר האונים.

אני רוצה שהסיפור יפורסם כדי שאנשים ידעו מה קרה שם ושתחושת חוסר האונים וזיכרון הבריחה מהגולן לא יחזרו לעולם.

* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.   

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו