ייאמר לזכותם של כמה חברים טובים שנמצאים בתחום הרבה יותר זמן ממני, שהם עשו מאמץ מסוים להכין אותי לרגע הבלתי נמנע הזה בחייו של כל הורה: "קשה לצפות מתי בדיוק זה יקרה, אבל מתישהו סביב גיל חמש או שש הילד יתקיל אותך בשאלה על המוות וכדאי שתהיי מוכנה לזה". צודקים. רובם הטריחו את עצמם למחווה החברית הזאת כלפיי אחרי שהם עצמם שלפו ספונטנית מול ילדיהם בזמן אמת את התגובה ההורית המתבקשת במצב כזה: איבדו את ההכרה ולחלופין נמלטו מהחדר.
במקרה שלנו מוכרחים להודות שהיו לזה סימנים מקדימים. בן השש, שהשאלה הקיומית הכי כבדת משקל שהוא עסק בה עד היום היתה "מי יותר שווה להיות כשתהיה גדול, לאו מסי מברצלונה או זלאטן איברהימוביץ' מפאריס סן ז'רמן?", הרצין למשך תקופה מסוימת, בכה מכל שטות והפסיק להירדם כהרגלו בקלות בשעה שמונה וחצי בערב כמו צופה בא בימים מול מסך הערוץ הראשון. פה ושם התלונן על מחשבות מפחידות ועל חלומות רעים. בדיעבד חבל שלא הייתי קצת יותר קשובה וניחשתי מראש מה עומד לבוא. זה היה נותן לי זמן לחשוב על הנושא לעומק ולנסח תשובה טובה כמו "לך תשאל את אבא".
הילד מצידו היה יכול לעזור לי קצת בבחירת מקום מתאים יותר לשאלות אקזיסטנציאליות מאשר ליד הכיור באמבטיה באמצע ההשכבות בערב, בדיוק ברגע שבו נדמה לך שעוד יום מתיש מאחורייך ותכף את מסיימת את חובותייך ומתפנה לבהייה מענגת ב"כתום זה השחור החדש" - סידרת כלא הנשים החדשה שמוגדרת משום מה בעיתונים כסידרה פמיניסטית, אבל פונה דווקא באופן שווה לנשים ולגברים. לנשים באמצעות דמויות מורכבות, קצת מלודרמה, הומור דק ושאלות מרומזות על טוב ועל רע, ולגברים - כי יש מלא לסביות.
"בזמן האחרון יש לי מחשבות רעות", הנחית סארטר הקטן את הפצצה באמצע צחצוח השיניים, בעוד אני חשה כבר בקצות אצבעותיי ממש את מגעו המלטף של שלט הטלוויזיה, "אני כל הזמן חושב על המוות".
בקורס האדלר המקוצר שהשתתפתי בו לא מזמן מציעים להורים כלל אצבע לא רע: כשהילד מתקיל אתכם בשאלה רגישה, מסוג השאלות שכל ילד מפנה מדי פעם להוריו, מומלץ לגשש בשלב ראשון כדי להבין מה הוא כבר יודע על הנושא ואז לספק תשובה שמוסיפה על המידע הזה עוד קצת. רעיון מצוין. בייחוד לאור העובדה שהשאלה הטיפוסית שנשלפה כדוגמה היתה "איך באים ילדים לעולם?", ולצידי בקורס ישבו לסבית מקסימה במיוחד ושותפה ההומו שהביאו לעולם ילדה באמצעות תרומת ביצית. אולי באמת לא מומלץ לפרוק את כל המידע שיש לנו על הילד בבת אחת.
"איזה מחשבות יש לך על המוות?" ניסיתי לשמור על קור רוח תוך כדי העמדת פנים שאני יודעת משהו על גידול ילדים, אשליה שהתנפצה ברגע מול תשובתו המייבשת "שזה יקרה גם לי".
הדבר הבא שאני זוכרת זה את עצמי מתעוררת על שטיחון האמבטיה. אם אפשר, שמישהו ירים בבקשה טלפון למדריכות האדלר החכמולוגיות האלה ויבקש מהן להגיד לילדים לא לשפוך את כל המידע שיש להם על ההורים בבת אחת.
מעניין שמכל התשובות האפשריות לשאלה המזמינה צרות שלי, דווקא זה מה שהוא בחר לומר. זה נשמע כמו דרך להגיד ללא מילים: "טוב, אפשר לשרוף עכשיו חצי שעה בשיחה על המוות באופן כללי, או לבזבז זמן על הדאגה האינפנטילית מה יהיה אם זה יקרה לכם, אבל אני מציע שבמקום זה ניגש ישר לנקודה". לפחות הילד יודע להבחין בין עיקר לטפל.
"האמת לא חשובה". פסקה חברה ותיקה, אמא למודת ניסיון לשלושה ילדים בוגרים, כשהתקשרתי אליה במצוקה אחרי שבוע כדי לשאול מה לעשות אחרי שכשלתי בכל הניסיונות להרגיע את הילד באמצעות אמירת האמת אבל בצורה מעורפלת. מאוד מעורפלת. מעורפלת מספיק כדי לקוות שהילד, שעד היום טמן את הראש בחול והעמיד פנים שהמוות לא קיים, ידלג על המשוכה ההתפתחותית הבלתי נמנעת הזאת ויתחיל לעשות את מה שאנשים בוגרים עושים. כלומר לטמון את הראש בחול ולהעמיד פנים שהמוות לא קיים.
"למי אכפת מהאמת", היא טיאטאה את הגיגיי המתייפייפים על חשיבות אמירת האמת ביחסי הורים וילדים, "גם אני פחדתי נורא מהמוות כשהייתי בת שש וממש לא עניין אותי שיגידו לי את האמת. תסבירי לו שהמדענים עובדים על תרופה לחיי נצח, ועד שהוא יהיה מאוד מאוד זקן אולי אנשים בכלל כבר לא ימותו".
הבעיה הגדולה היא שכאדם חילוני ורציונלי, אין שום גירסה של המוות שהיא נסבלת בעיניי. במחשבה שנייה, זה נכון גם אם אני מוכנה לוותר על חילוניות ורציונליות. קחו למשל את הרעיון של תחיית המתים שאמור להיות מנחם, אבל למעשה הוא איום ונורא. תארו לעצמכם מה זה לחזור אחרי שנים מהמתים, מנסים להשלים פערים, לגשר על דורות טכנולוגיים, ולאתר בכל הבלאגן הזה חפצים וקרובי משפחה. כל זה בשביל לגלות בסוף שבערוץ 2 עדיין משדרים את "המעגל עם דן שילון".
תובנה אפילו יותר גרועה היא שמי שלא יכול להתייצב מול המציאות במקרה הזה הוא לאו דווקא הילד. תראו לי הורה אחד בעולם שמסוגל להתמודד עם האמת: אתם יכולים ללוות את הילדים שלכם במסירות אין קץ, להשגיח עליהם עד ניג'וס ולחרוד להם בלי הפסקה, אבל את תנאי היסוד אין שום דרך לשנות. החיים שאליהם הולדתם אותם הם פחות סעודת גורמה ויותר ארוחה עסקית: לרוב לא מקבלים את המנות הכי טובות בתפריט, ובכל מקרה זה לא כולל שום דבר מתוק בסוף.
"אתה יודע", נשברתי אחרי שבועיים של מאמצים לומר את האמת בניסוחים מעורפלים ומלאי סתירות כמו דו"ח של יהודה היס, "פעם אף אחד לא העלה על דעתו שאנשים יחיו עד גיל 80 או 90 וגם עכשיו, ממש ברגע זה, מדענים עובדים על תרופה שתאריך את החיים, ואולי עד שאתה תהיה מאוד מאוד זקן אנשים בכלל כבר לא ימותו". שורות סבירות, ביצוע מרגש, אבל את הילד לא עשו באצבע. את מגדל הקלפים המפואר שבניתי בעמל הוא מוטט בשאלה אחת: "אבל מה אם המדענים ימותו?!"
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו