מיליוני מילים נשפכו על ההילה של האמן. נראה הגיוני שאמן שיצר יצירת מופת גם הוא, הרחק מעיני הקהל, בורך בתכונות נעלות. כמה מתסכל היה לגלות שוודי אלן התחתן עם בתו החורגת או שמל גיבסון הוא לא בדיוק "נייס גאי".
כשמדובר בסופרים ובמשוררים, השיפוט שלנו חמור פי כמה. מי שיוצר עולמות ממילים, עוסק בסיפורי מוסר או כותב משלים, נתפס לא פעם גם כסמכות אתית וכל מעידה שלו מושכת אש. אך גם סופרים ומשוררים הם בני אדם, ואם זה לא מספיק, לפעמים הם גם טיפוסים גרועים למדי. במצב רוח לוחמני כינסו ב־BuzzFeed רשימה של 14 הסופרים והמשוררים החשוכים ביותר, שלא היית רוצה להיות מיעוט מוחלש שנתקע איתם במעלית.
הרשימה כוללת כמה חשודים מיידיים, כגון המשורר ט.ס אליוט, שבשיריו העילאיים, שהפכו לנכסי צאן ברזל בעולם כולו, מופיעות גם שורות פחות עילאיות כגון "העכברוש מתחת לערמה / היהודי מתחת לאדמה"; או עזרא פאונד, שכתב את יצירותיו המופלאות ביותר במלחמת העולם השנייה, והקפיד לטעון בתוכנית הרדיו שלו שיהודים הם מקור הרוע בעולם. גם הסופר הצרפתי פרדיננד סלין, שהוציא תחת ידיו את יצירת המופת "מסע אל קצה הלילה", כתב לאחר מכן יצירות מוצלחות פחות שעיקרן כתבי פלסתר אנטישמיים פשיסטיים, שהידוע בהם הוא "זוטות בדבר רצח המוני"; יש לציין כי סלין נהג לשנוא אנשים באופן שוויוני וכינה את היטלר בכינוי הגנאי הידוע "יהודי".
יש סופרים שמחלקים את שנאתם בין אוכלוסיות שונות, כגון קינגסלי איימיס, ששנא יהודים והומואים בצורה שווה (זאת לעומת בנו, מרטין איימיס, שהתרכז בתיעוב מוסלמים והביע זאת בפומבי אחרי נפילת התאומים).
אבל כידוע, דעות חשוכות הן לא משהו שנחסך מהעם הנבחר. בקרב נבחרת הסופרים מייצג אותנו דיוויד מאמט, שאחרי קריירה מזהירה כנראה חש צורך ליישר קו בספרו "The Secret Knowledge" עם שאר החשוכים ברשימה והתבטא נגד נישואים חד־מיניים, שאותם כינה "כלימה מוסרית". אפשר להתנחם בד"ר סוס, שראה בשחורים וביפנים חיות אדם, ואחרי הפצצת הירושימה חזר בו מהשנאה ליפנים. גם זה משהו. ¬
* * *
על "גבעת ווטרשיפ"
"גבעת ווטרשיפ", רומן הרפתקאות של חבורת ארנבונים, הוא משל מורכב על דיקטטורות אנושיות • בדרכו הייחודית, המשיך ריצ'רד אדמס את דרכו של ג'ורג' אורוול
אחת השאלות המרכזיות שעולות בזמן קריאת התרגום החדש לקלאסיקה "גבעת ווטרשיפ" מאת ריצ'רד אדמס היא אם מדובר בספר ילדים? שהרי לפי אדמס עצמו, כפי שהוא מספר בהקדמה לספר, ההשראה לכתיבת מעלליהם של חבורת הארנבונים האמיצים התקבלה תוך כדי המצאת סיפורים ספונטניים לבנותיו לפני השינה. כשנסעה משפחת אדמס לטיולים משפחתיים ארוכים, בין השאר לבית הנופש בכפר, בנותיו ג'ולייט ורוזמונד - משועממות מהדרך הארוכה - הפצירו באביהן להאריך ולתבל את סיפוריו המומצאים. את התוצאה עבת הכרס הגיש אדמס בשנת 1972 לכמה הוצאות ספרים, שדחו את כתב היד בטענה שהוא ילדותי מדי למבוגרים, אך מורכב ואלים מדי לילדים.
חוסר התקבלותו של "גבעת ווטרשיפ" בראשית הדרך מזכיר שני ספרים שמצוינים תכופות באותה הנשימה - "הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם (1908) ו"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול (1945).
חוץ מהעובדה שמדובר בשני ספרים בריטיים, שטוו עלילה אשר במרכזה חיות מדברות וככזו כוללת מסר ביקורתי־חברתי מוסווה, הוצאות הספרים לא ששו להוציא לאור פרוזה שאינה עונה על ההגדרות המקובלות של ספרות טרום מלחמת העולם השנייה. במקרה של גרהם זאת היתה פרודיה אנרכיסטית על עולם המבוגרים, ואילו אצל אורוול - אלגוריה פוליטית חריפה נגד המשטר הקומוניסטי בבריה"מ.
ואכן, גם את ספרו של אדמס קשה לסווג כז'אנר מסוים. הסיפור מתחיל כאשר חמישון, ארנבון קטן, חלש ומבוהל שניחן בחוש נבואי בלתי נשלט, רואה חיזיון מבעית של שדה מכוסה בדם ודורש מאחיו לוז להזהיר כמה שיותר ארנבונים מהסכנה הלא מזוהה ולעזוב במהרה את הארנבייה השלווה, סנדלפורד, הממוקמת על גבעה ירוקה.
לוז הנבון נעתר לתחינותיו של חמישון והשניים ממהרים כדי לספר את דבר הנבואה לתריארה, מנהיג הארנבונים, או כפי שאדמס מתאר, "הארנבון הראשי". הזהרתם נתקלת בהתעלמות מצד המנהיג המנוסה, והם מחליטים לעקור למקום חדש ובטוח, שם יוכלו להקים חברה עצמאית וחופשית.
בשונה מאורוול ומגרהם, שלא הסתירו את רצונם להגחיך ולבקר את הרעות החולות של הקיום האנושי, אדמס מעולם לא התכוון שספרו יישא כובד משקל פוליטי, כך מספר יואב אבני, מתרגם המהדורה החדשה באחרית הדבר. למרות זאת, בלתי אפשרי להתעלם מהעובדה שחברות הארנבונים שהקבוצה האמיצה פוגשת במהלך המסע האודסאי מזכירות משטרים אנושיים מדכאים למדי.
הארנבייה הדקדנטית המונהגת על ידי בכור אביב, שמזמין את החבורה הנודדת למחילתו השופעת כל טוב, היא דוגמה טובה לרמיזה הפוליטית של אדמס. תמורת האוכל הרב והקיום המרווח נאלצים הארנבונים לשמור בסוד את העובדה שהם עבדים לאדם וסרים למרותו, תוך כדי העלמת עין מהרג של ארנבונים חפים מפשע.
קיצונית יותר היא "ארנביית אפרפא", המצטיירת כדיקטטורה דיסטופית מאורגנת היטב בראשותו של הגנרל אשבל, שמנצל את הפחד הקמאי של הארנבונים מהאדם, ומבטיח להם הגנה תמורת נאמנות עיוורת וציות לחוקים הדרקוניים של הארנבייה. הנה לכם, במכוון או במקרה, ארכיטיפ מציאותי להפליא של דמוקרטיה מודרנית.
כוחו של "גבעת ווטרשיפ" טמון בעולם המדוקדק, האכזר, האמין ובעל החוקיות המרתקת שבנה אדמס, הכולל מילון מונחים ייחודי. אין רגע שבו הקורא אינו חש בסכנה ובדריכות שאותן חשים הארנבונים.
תורמים לכך סיפורי המיתולוגיה הארנבית המסופרים לאורך העלילה, שבהם נחשפים הקוראים ל"על־אהריירה", מנהיגם הבראשיתי של הארנבונים, שבאשמת אי צייתנותו העניש אותו אל השמש באויבים רבים שיזממו להורגו, אך מעריך את תושייתו ומבטיח לו שזנו לא ייכחד לעולם.
כתיבתו של אדמס בוראת ומיטיבה לשמר לאורך כל הספר הלך רוח ארנבי כאנושי למדי. לכל ארנבון יש שם ומנהגים מובחנים משלו. הארנבונים משוחחים עם חיות שנקרות בדרכם, צוחקים ומכנים אלה את אלה בשמות גנאי ומספרים סיפורי גבורה ארנבית בכל פעם שהם נחלצים מסכנה.
עם זאת, אדמס לא חדל מלהדגיש שספרו הוא במידה רבה כתב אשמה נגד ההולך על שתיים - החמדן, המעשן, הנוהג במכונית מזהמת, שדבר לא עומד בדרך להשגת מטרתו. כפי שלוז, שמנסה לשכנע את הגנרל אשבל כי אפשר לפתור את המריבה ביניהם בדרכי נועם, אומר: "חיות לא מתנהגות כמו בני אדם. אם הן חייבות להילחם הן נלחמות, ואם הן חייבות להרוג הן הורגות. אבל הן לא יושבות ומתכננות איך ניתן לקלקל ליצורים אחרים את חייהם ולפגוע בהם".
אלא שכמו האנשים, גם הארנבונים חוטאים לפעמים בשיגעון גדלות, ובהחלטתם של חמישון ולוז להתעמת עם גנרל אשבל הרצחני, שחזק וגדול בהרבה מהם, קיים - בצד רצון להיטיב - מימד של חוסר אחריות ופזיזות.
את הרפתקאותיהם של הארנבונים אפשר לקרוא בין היתר גם כניסיון לייצר המשכיות היסטורית באמצעות מלאכת הסיפור. "גבעת ווטרשיפ" רווי בסיפורים כדרך תקשורת, כנחמה בשעת צרה. החל משמותיהם של הארנבונים, הקרויים על שמות פרחים וצמחים שונים, עבור בצורך המיידי של כל ארנבון לשתף את חבריו בחוויותיו מקפיאות הדם ועד לסיפורי המיתולוגיה המשעשעים - כך ינציחו הארנבונים, הפגיעים כל כך, את קיומם בר החלוף. כך שיותר משיצירתו של אדמס עוסקת בטבע החייתי או האנושי, היא עוסקת בצורך להשתייך ובפחד האינסופי מבדידות. ¬
גבעת ווטרשיפ / ריצ'רד אדמס. מאנגלית: יואב אבני; מודן/אוקיינוס, 543 עמ'
טל מרמלשטיין* * *
על "הנכס"
עבודת שורשים
הרומן הגרפי של רותו מודן אינו סאטירה נשכנית – אלא סיפור אנושי עם קריצה אל העבר
"הנכס", רומן גרפי מאת המאיירת והקומיקסאית רותו מודן, נפתח בציטוט. "במשפחה לא צריך להגיד את כל האמת וזה לא נקרא לשקר", אומרת בהקדמה לספר מיכאלה מודן, אמה של היוצרת. כך, במשפט אחד מסוג המשפטים המזוהים ביותר עם המושג "פולניות" בישראל, על שלל התכונות שמיוחסות לו, תוחמת מודן את המסגרת הנפשית והמשפחתית של עלילת הרומן המאויר - יצירה מצחיקה, עצובה וקולחת, המשתמשת ביד האמן הקלילה של היוצרת כדי לאפיין דמויות, סטריאוטיפים, פנטזיות וזיכרונות רחוקים.
ציר עלילת "הנכס" הוא מסע לפולין. על פניו אין זה מסע שורשים רגיל. מיקה ורגינה (נכדה וסבתה) נוסעות לפולין כדי לאתר נכס מקומי שהיה שייך למשפחתן לפני המלחמה. אולם בזירה הישראלית־פולנית גם מסע שאינו מוגדר כמסע שורשים מתברר במהרה כמסע שורשים לכל דבר, המעלה אל פני השטח משקעים היסטוריים ומשפחתיים, סודות קטנים וגדולים, מריבות קטנוניות, טרגדיות ותחמונים אינסופיים.
"הנכס" נפתח בבידוק ביטחוני במסוף הנוסעים היוצאים בנתב"ג. כבר בסצנה זו, האורכת חמישה עמודים, מתברר שרגינה היא סבתא עקשנית ודעתנית, נכדתה מיקה פרקטית, ושישראל היא - ובכן... ישראל: גסה, קצרת סבלנות, חרדתית ומתלהבת באותה עת. את הטיסה מעבירות מיקה ורגינה בחברת מדריך בני נוער ("אני מעדיף את מאידנק. הרבה יותר מפחיד מאושוויץ"), קבוצת תלמידים העסוקה בעיקר במלחמות אוכל, ואברם יגודניק - נודניק בגיל העמידה שהגיע לטיסה "במקרה".
עם ההגעה לפולין מתברר שסבתא רגינה כלל אינה מעוניינת לחפש את הנכס הנשכח. היא הגיעה לוורשה עם תוכניות נסתרות אחרות, ומיקה נותרת לבדה בחיפושיה. היא פוגשת את טומאש, מדריך סיורים צעיר ונאה המציע ללוות אותה בחיפושים, כאשר מכל מפינה שאליה היא פונה מגיח אותו אברם יגודניק, המתגלה כבן זוג של קרובת משפחה נוספת המתעניינת בנכס.
ככל שמתקדמת העלילה נחשפים הסודות (שאינם שקרים), המזימות (שאינן תככניות), הקשרים המשפחתיים (שאינם ברורים כפי שנדמו), הבדיחות הפולניות (שחלקן כבר די לעוס גם אם בלתי נמנע) והרגעים הקומיים והעצובים הרבים.
מודן יצרה את הספר בסגנון האיור המזוהה עימה, שמשלב בין סביבה מינימליסטית לתיאור מדוקדק וצבעוני של דמויות וחפצים. היא משלבת בין עברית, אנגלית ופולנית הכתובות כולן בפונטים עבריים שונים. פלשבקים מן העבר מתוארים בגוונים חומים כמו בסרט ישן, ולחלופין בצבעוניות מלבלבת כמו בסרט פנטזיה.
"הנכס" הוא ספר אנושי מאוד. זו אינה סאטירה נשכנית ועם זאת יש בה לא מעט רגעי אירוניה ועקיצות מקומיות. "איזה שקט ושלווה", אומרת רגינה במהלך הטיסה השקטה בחזרה לישראל, לצד בני הנוער - "עשה להם טוב המסע לפולין".
הנכס / רותו מודן. עם עובד, 222 עמ'
יונתן אמירטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו