תחום המושב: ההיסטוריה, ההדרה והעתיד של אנשי המושבים

בקיבוץ, בכפר, בקרת" - שרו דורות את מילותיו של אהוד מנור לשיר הפתיחה של "זהו זה!". כולם ידעו מהו קיבוץ, כפרים היו בכל אגדת ילדים, ואתגר הקרת נותר נחלתם של חדי האוזן, שידעו לפענח במה דברים אמורים. "אבל מה עם המושב?" שאלתי את דודתי איילה, המושבניקית, "למה לא מזכירים אתכם בהתחלה של 'זהו זה!'?"

"ככה זה בישראל", נאנחה, "גם אם אתה עושה את כל מה שצריך אבל לא צועק 'שופוני', שוכחים אותך".

עבור הדור שלא ידע עולם ללא מסך, נזכיר שלפני שהפך לחג הצ'יזקייק, ומוספי העיתונים מלאו בדיוני גזיבו על פרובאנס לפרובינציאלים, חג השבועות סומן במחזור החיים הישראלי כחג הטקסים. חג של ביכורים וביקורים מתוקשרים בנחלת האבות המייסדים והאימהות המחוללות - הקיבוצים.

נכון, שום מדינה לא מוקמת אך ורק בידי חלוצי מגל וחרב - צריך רופאות, בנקאים, טבחיות ואינסטלטורים, אלא שעשרה קבין של קרדיטים להקמת המדינה נפלו מהשמיים, תשעה מתוכם לקחו הקיבוצים, מבחירה או בכפייה.

הציונות ביקשה לייצר סוג חדש של יהודי בארץ העברית, אז מי יהיו דוגמני האור לגויים? סוחרים ואנשי כספים? ברור שלא. עובדי אדמה? ארץ של יוגבים וכורמים? בוודאי. אבל למה כשאנחנו חושבים על גיבורי האתוס החקלאי אנחנו לא חושבים על המושבים?

בדיוק את השאלה הזו אני מפנה לשלמה תירוש ממושב מסלול. הוא מחייך, אך ללא שמחה.
"דבר ראשון, אתה צריך לדעת שיש שני סוגים של מושבים", הוא עונה. "מכיר את ההתיישבות הצעירה? המושג שהיום כל המתנחלים חוגגים עליו? את זה הם לקחו בעצם מתנועת המושבים. גם שם יש התיישבות ותיקה וצעירה.

"ההתיישבות הוותיקה היא כל אלה שעלו לקרקע לפני קום המדינה. מושבי פועלים ומושבים שיתופיים כמו נהלל או כפר יחזקאל, שהיו כמו הקיבוצים מבחינת המוצא וההרכב. היו להם כלי עבודה משותפים, אבל בניגוד לקיבוץ כל משפחה התנהלה כלכלית כיחידה נפרדת. אחרי קום המדינה מופיעה 'ההתיישבות הצעירה', מושבים שרובם מחוץ לגבול חדרה־גדרה".

אלה שנודעו לימים כ"מושבי העולים".

"אכן. רוב המושבים לאחר קום המדינה אוכלסו בעיקר בידי רומנים ומזרחים".

וההתיישבות הצעירה היא שהורידה את קרנם של המושבניקים ביחס לקיבוצניקים?

"את זה אתה אמרת".

דניאלה מלר: "בשיח שהתפתח בין המבקרים בתערוכה הבנתי שאני בעצם מספרת את סיפור החלוצים מצפון אפריקה, שלא מוזכר, לעניות דעתי, באמנות הישראלית. הבנתי גם שהסיפור המשפחתי שלי הוא בעצם סיפור אוניברסלי לחלוטין"

"בראשון אני עוזב"

כדי להגיע לזמן ולמקום שבהם אנו נפגשים, תירוש היה צריך לעבור מסע חיים ששם אותו במרכז המפעל הציוני. אביו, אליהו זגא, היה מראשוני המגויסים למחלקה הערבית של הפלמ"ח שהקים יגאל אלון, ושהיתה למעשה יחידת המסתערבים הראשונה.

במסגרת שירותו היה זגא בדמשק, שם תפקד כחלק מרשת הברחתם והעלאתם של יהודי עיראק וסוריה לישראל. במקביל, שירת כמרגל עבור הש"י והעביר הודעות על שלטון וישי ששלט באותה תקופה בסוריה.

באותה תקופה פגש את ג'מילה, ילידת דמשק, והשניים התחתנו. שלמה נולד ב־1944 בדמשק, וב־1948 המשטרה החשאית הסורית עלתה על אביו. מאחר שהצליחו להוכיח רק את פעילותו הציונית, הוא נידון לשנה בכלא, שאחריה ברח עם משפחתו בסירת דייגים מנמל ביירות עד נמל חיפה. כוחות צה"ל ירו עליהם בהגיעם, אולם למזלם הצליחו להגיע עד לחוף ללא פגע. החיילים הכניסו אותם לכלא, עד שיגאל אלון הגיע בעצמו כדי לשחרר את המרגל שחזר מהכפור הסורי.

"משם עברנו לדירה של חיילים משוחררים בשכונת בורוכוב ברמת גן, 38 מטר מרובע. אבא, אמא, עוד שני אחים ואחות", נזכר תירוש. "כשהייתי בן 10 אמי נפטרה, והיום אני יודע להגיד שאבי היה בפוסט־טראומה מהכלא הסורי.

"הוא שלח אותי לפנימייה של בני עקיבא בכפר הרא"ה, כדי שאומר שם שנה קדיש על אמי. כשנגמרה השנה הצטרפתי לאחיי ולאחיותיי במוסד עלומים שבכפר סבא, שם המנהל היה פולני, המורות פולניות, והכי גרוע - האוכל פולני. אבל המנהל נדלק עלי ונתן לי לטפח את גינת הירק.

"משם המשכתי לחברת הנוער בקיבוץ גליל ים והתאהבתי בעבודת החקלאות. אגב, אם מדברים על קיבוצים, אני רוצה לומר לך שכל החבורה שהיתה איתי בגליל ים מלאה בתשבחות ובהכרת תודה על מה שקיבלנו שם. בכלל לא חשנו איפה ואיפה בין ילדי הקיבוץ מהכיתה המקבילה ובינינו - ילדי חברת הנוער".

אז למה לא נשארת בקיבוץ?

"אחרי הצבא היה לי משבר. נתנו לי לנהל ענף חדש בקיבוץ, פלפל ליצוא. גידלנו 40 דונם של פלפל במנהרות, עם מעין כיסוי ניילון שהיינו פותחים בכל בוקר וסוגרים בערב. לילה אחד באותו חורף היתה סופה חזקה. הייתי מודאג, אז הלכתי לראות מה עם הפלפל, וחשכו עיניי. גיליתי שרוח העיפה את כל הניילונים והפלפלים עומדים למות.

"הלכתי לבקש מחברי הקיבוץ שיבואו לעזור לי לסגור את זה מחדש, דפקתי לכל אחד על הדלת ואף אחד לא רצה לקום! למזלי חשבתי ללכת לבני הנוער, ושם כולם קמו. עבדנו כל השבת בגשם שוטף כדי לכסות את החלקה והצלנו אותה.

"הגידול היה מאוד מוצלח והתוצאות העסקיות מאוד טובות, אז כאות תודה לקחתי את בני הנוער במשאית הוולוו של הקיבוץ למופע 'גבירתי הנאווה' באלהמברה ביפו.

"בתום הגידול ישבתי עם עצמי וחשבתי עם מי אני הולך לחיות - עם חברים שלא מתייחסים לקיבוץ כאל שלהם? מכיוון שאני איש עבודה, והעבודה היתה ערך עליון בעיניי, באותו יום שישי הלכתי למרכז המשק ואמרתי לו 'תודה רבה, בראשון אני עוזב'. הוא היה בשוק, אמר לי שהחליטו לרשום אותי לפקולטה לחקלאות והוסיף 'יש לך עתיד אצלנו', אבל ביום ראשון הייתי אצל אבא שלי בבאר שבע. הלכתי לעבוד כנהג מונית".

אסתי תירוש: "אנשים נטשו בלילה. נחרדתי שהמושב יינטש סופית ואמרתי - אנחנו כאן". שלמה: "עזוב, היהודים המבוגרים, עולי איראן, קיבלו אותה בחום והיא התאהבה על המקום". אסתי: "היינו הזוג הראשון שבא לגור במושב מבחירה"

ומה עם כל אהבת החקלאות?

"היה לי חזון, להיכנס למושב. זה עלה 4,500 לירות ולקח לי שלוש שנים לחסוך את הסכום הזה. חלומי ועתידי היו חקלאות, אבל לא רציתי קיבוץ, רציתי להיות אחראי למשק שלי בעצמי ולא להזדקק לטובות האחרים, לכן החלטתי ללכת למושב".

איך המשפחה שלך קיבלה את זה?

"אף אחד במשפחה לא היה חקלאי, הם היו סוחרים. סבא שלי היה סוחר, ולדודים שלי היו חנויות בשוק התקווה. הם קנו מגרשים בגן יבנה, בחולון ובאשדוד, והיו חרוצים ומסודרים, סידרו את הדורות הבאים שלהם. אני הלכתי לחקלאות והגעתי למושב מסלול בנגב.

"אגב, הדודים שלי תמכו בי בדרכם ומאוד התלהבו כשבאו לבקר. הם אפילו נתנו לי כסף לקנות טרקטור של חברה צרפתית, אבל לא היה לי כסף להוביל אותו עד למושב אז נסעתי יום שלם מחיפה עד המושב בנגב ב־30 קמ"ש".

"נקרא לו שחור"

ביומו האחרון בקיבוץ פגש שלמה את אסתי, שבאה להתנדב מבת ים. "בתנועת המושבים אמרו לי שכדי להתקבל למושב אני חייב להיות נשוי", הוא מחייך, "אז התחתנו".

"הייתי עדיין תלמידת תיכון, וכשראיתי אותו התרשמתי כל כך שכתבתי לו מכתב", מספרת אסתי את הגרסה שלה. "אחר כך הוריי מצאו אצלי שטר של דולר ששלמה נתן לי עם לב וחץ, והם אמרו שזה כמו אתנן. כל כך רבו איתי, שהלכתי לגור אצל המורה שלי לספרות. פלא שהפכתי לספרנית?

"עבר הרבה זמן עד שהם הסכימו להכיר את שלמה. האמא הפולנייה שלי כמובן לא רצתה לקבל אותו, וכששלמה עמד בפתח היא ראתה אותו ואמרה 'האדם הקדמון'. אח שלי אמר 'נקרא לו שחור'...

"אבל אבא שלי הבין שאי אפשר להיפטר מהצרעת הזו, אז הוא לקח אותו לשיחה, ובסוף כולם ראו שהוא רציני. כשהייתי בת 17 וחצי התחתנו, מייד אחרי הבגרות האחרונה. החתונה היתה ב־31 ביולי 1969, וב־1 באוגוסט כבר היינו פה במושב. כאן כמובן גם נולדו שלוש בנותינו".

למה דווקא בנגב? למה מסלול?

שלמה: "ב־1951 שמו במשאיות 88 משפחות מאיראן והביאו אותן למסלול, כמה קילומטרים ממערב לאופקים, על 'כביש הרעב'. אמרו להן 'בבקשה, עכשיו תהיו חקלאים'. חלק מספרים שזרקו אותם מהמשאיות.

"אותו דבר קרה במושבים פדויים ובטחה עם עולים מתימן, במושב גילת עם עולים מתוניסיה, במושב פטיש עם הכורדים ובמושבים ברוש ותדהר עם המרוקאים. כשהגענו, מסלול היה כמעט נטוש. נותרו רק 18 מהמשפחות המקוריות, והסוכנות היהודית כבר חשבה למחוק אותו מהמפה".

אסתי: "מהבושה אנשים נטשו באמצע הלילה. קמת בבוקר - והם אינם. נחרדתי שהמושב יינטש סופית, ולכן אמרתי לשלמה - אנחנו כאן".

ואילו שלמה ממשיך את דבריה כחלק משיחה של זוגות ותיקים, המדברים כאילו היו מחזה כתוב מראש. "עזוב, היא ראתה פה את היהודים המבוגרים, עולי איראן, ואת איך שהם קיבלו אותה בכל כך הרבה חיבה וחום, שהיא התאהבה בהם ובמקום על המקום".

אסתי: "היינו הזוג הראשון שבא לגור במושב מבחירה".

"מבחירה", שלמה חוזר על דבריה, מניד בראשו ומחייך.

שלמה תירוש: "ב־1951 שמו במשאיות 88 משפחות מאיראן והביאו אותן למסלול, ליד אופקים, על 'כביש הרעב'. אמרו להן 'בבקשה, תהיו חקלאים'. אותו דבר קרה בפדויים עם עולים מתימן, בגילת עם עולים מתוניסיה ובפטיש עם הכורדים"

"מושבי הפיתוח"

למעשה, "מושבי העולים" היו "מושבי הפיתוח" של ההתיישבות העובדת בישראל. כשאני שואל את שלמה אם היה הבדל מהותי בינם לבין הקיבוצים בסביבה, הוא עונה: "התנאים היו נגדנו. לפני המוביל הארצי כל מושבניק קיבל חמישה דונמים לעיבוד עם קו צינורות בקוטר צול להשקיה, שאותו הוא היה מעביר ממקום למקום. זה כלום מים.

"לקיבוצים היו עשרות אלפי דונמים ויותר מים והם פיתחו חקלאות אקסטנסיבית - חיטה, שעורה, כותנה, דורה. במושבים גידלו חקלאות אינטנסיבית - ירקות, פרחים, פרדסים ומטעי אפרסקים.
"פער נוסף היה שבקיבוצים היתה אז אידיאולוגיה שלא מעסיקים עובדים זרים, יהודים או לא יהודים, ובגידולים האלה הכל זה מיכון. התנועה הקיבוצית דגלה בעבודה עצמית, והמושבניקים גידלו חקלאות שהצריכה עזרה של עבודה מבחוץ ושהיתה תלויה בידיים עובדות.

"עד 1967 עבדו כאן בני אופקים, נתיבות ושדרות, אבל אלו לא היו הפרדסים של המושבניקים אלא של הסוכנות, שהעסיקה אותם כעובדים שלה. אחרי 1967 התחילו להגיע פועלים מעזה".

אפשר להרוויח בחקלאות מ־5 דונמים בלבד?ֿ

"עד 1963 היו חמישה דונמים, אבל אז המוביל הארצי נתן יותר מים והמשקים גדלו ל־20 דונם. החקלאות הכי טובה ומקצועית היתה במושבים, אבל ההבדל בין החקלאות הקיבוצית לזו המושבית הוא שבקיבוצים הענפים בנויים על מעט מאוד כוח אדם. הם יכולים להחזיק 20 אלף דונם עם שבעה או שמונה אנשים, ובחקלאות המושבית בשביל עשרה דונמים חממות אתה צריך לפחות עשרה פועלים. ועדיין, למרות הכל, החקלאות המושבית היתה הרבה יותר רווחית וההכנסה פר־דונם וקוב מים היתה הרבה יותר גבוהה".

לא הרגשתם חקלאים סוג ב' ביחס לקיבוצים?

"ממש לא. הקרב על המעמדות היה בתוך המושבים. בין ההתיישבות הוותיקה להתיישבות הצעירה היו קרבות על אמצעי הייצור והמכסות - למשל, כמה אנחנו נקבל לגדל וכמה הם. הקיבוצים חיו את החיים שלהם ואנחנו את שלנו. יותר מזה, צריך לומר גם שהקיבוצים עזרו לנו מאוד".

איך למשל?

"כשבאתי למסלול ידעתי לגדל פלפל ובוטנים, אבל לא ידעתי לגדל תפוחי אדמה, אז הלכתי לשכנים שלנו, ושווייקה מקיבוץ אורים אימץ אותי והראה לי איך לגדל תפוחי אדמה כמו שצריך.

"היתה פה חקלאות יפהפייה, בכל המושבים. בפטיש, בקלחים, בפעמי תש"ז ובתלמי ביל"ו היו חקלאים מעולים. בשנות ה־70 מהרווח השנתי על דונם אחד של חממת פרח הציפורן יכולת לקנות דירה. אנשים עם חמש פרות ומכסה של 1,000 ליטר מים בשנה התפרנסו בכבוד. היום מכסת הייצור המינימלית היא 600 אלף ליטר חלב, ובקושי מתקיימים מזה".

"הירקות שאתה אוכל מתוצרת ישראל כולם ברמת הגידול הכי גבוהה, אבל כשאתה מוותר ומביא מטורקיה בזול - לחקלאי הישראלי אין דרך להתחרות. וחקלאי שעוזב לא חוזר. המדינה עושה טעות אסטרטגית כשהיא לא ממשיכה לפתח את החקלאות"

"החקלאות נודדת"

אולי זו הנקודה לגלות ששלמה אינו עוד מושבניק. הלהט החקלאי שלו, לצד מוסר העבודה הגדול, הובילו אותו לתפקיד מנכ"ל עמותת מגדלי הפרחים בישראל, ומאוחר יותר לכהונה של 13 שנים כמנכ"ל "אגרקסקו", ענקית יצוא התוצרת החקלאית מישראל לעולם, שם ניהל מחזורים של מיליארדי שקלים.

הידע, הניסיון והמבט שלו משתרעים מרמת הרגב באדמת הנגב, דרך מחירי שינוע הוורדים מקניה להולנד, ועד הרגולציה והחקיקה הפוליטית. לכן אין מתאים ממנו לתהות מה בעצם קורה לחקלאות הישראלית.

"בשנות ה־70 מהרווח השנתי על דונם אחד של חממת פרח הציפורן יכולת לקנות דירה. אנשים עם חמש פרות ומכסה של 1,000 ליטר מים בשנה התפרנסו בכבוד. היום מכסת הייצור המינימלית היא 600 אלף ליטר חלב, ובקושי מתקיימים מזה"

"אנחנו נמצאים בעולם שבו ההוצאות גדלות וההכנסה לא גדלה באותו קצב", הוא אומר. "כל ענף הפרחים בארץ, למשל, שהגיע ליצוא של מיליארד וחצי פרחים עם מחזור של קרוב ל־300 מיליון יורו בשנה, חוסל בגלל עלות כוח האדם שגדלה.

"פעם העבודה היתה זולה, חומרי ההדברה היו זולים ועוד, אבל כל התנאים השתנו מן הקצה אל הקצה. מדינות אחרות בעולם כמו קניה, מרוקו, טורקיה או מצרים, שבהן העבודה זולה, נכנסו חזק מאוד לחקלאות, וזה על חשבוננו. בענף הוורדים, שבו היינו הכי טובים בעולם - יותר מההולנדים אפילו - בקניה פתחו חוות והדיחו אותנו מהשוק.

"גם ענף התמרים היה ענף לתפארת, ואם תלך מדרום הכנרת ועד קיבוץ אילות שליד אילת, כל הבקעה, ים המלח והערבה עדיין מלאים בתמרים, אבל התחילה תחרות חזקה ממרוקו, והיום הם חושבים לעקור את המטעים. יש להם מלאי של שנה וחצי קדימה במקררים. החקלאות נודדת למדינות לא מפותחות ששכר העבודה האנושי בהן נמוך, או שמחיר המים נמוך, או שאין שם שום הקפדה ורגולציה על חומרי ההדברה שמשתמשים בהם.

"כשמייבאים עגבניות מטורקיה ומתחרים עם המגדלים בארץ צריך לזכור שבטורקיה כמעט לא משלמים על מים. אם בארץ יש הקפדה גדולה על גידולים ללא חומרי הדברה, בטורקיה בכלל לא מעניין אותם הנושא הזה, ואז בפועל אי אפשר להתחרות בהם, ולכן המושבים סבלו מאוד. גם ענף הכותנה, למשל, חוסל כמעט לגמרי על ידי חקלאות מצרית זולה, אף שהאיכות שלנו היתה הרבה יותר טובה.

"כמו כן, פיתוח החקלאות לא גדל בקצב מקביל לזה של האוכלוסייה. החקלאות היא נגזרת של קרקע ומים. ליתר דיוק, כמות המים המתוקים שראויים למאכל, לשתייה ולחקלאות נשארת קבועה, אז הכמות לחקלאות מתמעטת יחד עם גידול האוכלוסייה.

"הירקות שאתה אוכל היום מתוצרת ישראל הם כולם ברמת הגידול הכי גבוהה בחממות, אבל כשאתה מוותר ומביא מטורקיה בזול לחקלאי הישראלי - אין דרך להתחרות. וחקלאי שעוזב את הגידולים שלו - לא חוזר".

אבל הייטק הרבה יותר רווחי, וצימרים מכניסים הרבה יותר כסף מעגבניות, לא?

"בעיניי המדינה עושה טעות אסטרטגית בכך שהיא לא ממשיכה לפתח את החקלאות. בחקלאות האינטנסיבית לא צריך הרבה שטחים, צריך ידע".

אבל זה שוק חופשי, וכשאני קונה לאמא שלי עגבניות בסופר ב־7.90 שקלים לקילוגרם היא צועקת עלי שאני בזבזן, שיש עגבניות מטורקיה ב־3 שקלים.

"כל התקשורת המגויסת, שמשרתת אצל הטייקונים, ניפחה לכולם את הראש. תמיד מגיעים לסופר כדי לדבר על יוקר המחיה, ולאיפה הולכות המצלמות? למדף הירקות".

שלמה, שהשאלה אחרונה הלהיטה אותו, שולף מהארון שלידו שקית ופורס על השולחן ארבע חבילות של קיסמי שיניים. הפרש המחירים עצום: מ־5 שקלים לחבילה גנרית שקנה בבית מרקחת ברהט ועד 20 שקלים מרשת ממותגת. המוצר, אגב, זהה לחלוטין.

"אנשים מוכנים לשלם 400% יותר על קיסמי שיניים מסין, ואתה מדבר על 8 שקלים לקילו עגבניות?!" הוא ממשיך. "אתה יודע כמה עבודה צריך כדי לייצר קילו עגבניות לעומת ייצור קיסמי שיניים? אבל על זה המצלמות לא מסתכלות. למה?

"בארץ מסתכלים על יוקר המחיה דרך הירקות, כאילו שמדובר באיזה 'קרטל חקלאות'. יש 10,000 חקלאים בארץ שמתחרים זה בזה קשה מאוד, וכשאתה נכנס לסופר אתה מוצא עגבניות מפה ומשם, אבל נראה אותך מוצא בסופר מדף של שוקולד או פסטות שהוא לא של היצרנים והיבואנים הגדולים. שטפו לישראלים את המוח והסיטו מעצמם את האש לעבר החקלאים, בזמן שכמה משפחות בודדות שולטות כמעט בחצי מהתל"ג של מדינת ישראל. הן גם שולטות במדיה ובתקשורת ומעלות מחירים ואת יוקר המחיה כאוות נפשן החמדנית".

משבר הדור השני

כשהוא מביט אחורה על חייו במושב שעל "כביש הרעב" בקצה הארץ, שלמה מתלבט בשאלה אם הוא מרגיש כמי שהגשים את החזון החקלאי של הישראליות, חזון ה"איש תחת גפנו ותחת לימונו".
"כשבאנו לפה הכל היה מדבר, והיום זה אזור פורח ומשגשג", הוא אומר. "יש כאן חיי קהילה מפותחים, אנשים נלחמים כדי להגיע, והחזון מבחינתי הוא שיגיעו כמה שיותר. למזלי, אני שמח שההגשמה העצמית שלי פגשה את ההגשמה הלאומית של העם והארץ".

מאוחר יותר, אסתי שולחת לי סרטון מ־1971, שהופק מטעם תנועת מושבי העובדים בישראל במסגרת חגיגות היובל לתנועת המושבים ומתעד את ימיהם הראשונים במושב.

"אסתר זגא, מושבניקית צעירה", אומר הקריין בר' מתגלגלת, והמצלמה אוהבת את זהוב שיערה של מגדלת הוורדים בחממה הירוקה ומתעלמת מידיה הפצועות.

כשגדליה, איש גל ההתיישבות הישנה מכפר ויתקין, מגיע כדי לראות איך העולים שהדריך בנגב עולים ומצליחים. עם כובע ברט, פנים צרובות שמש ושפם עומר־שריפי, היינו עלולים לטעות שמדובר בהלעגה נוסח סאלח שבתי, אבל השיחה איתו רחוקה משם.

לאחר תלונות על מיעוט המים המקשה עליהם להצליח בחקלאות, בולטת מאוד גם הדגשת המושבניקים כמה חשוב עבורם חינוך ילדיהם, כמו מייחלים שילדיהם לא ימשיכו אותם בעבודת האדמה.

לכל תנועה אידיאולוגית יש משבר הדור השני. הדור הראשון מורד בהוריו ומגבש את דרכיו בעצמו, אבל מה קורה כשדור המורדים מעמיד דור חדש? האם ימרדו כהוריהם, או יבחרו ללכת בתלם שחרשו? ומה קורה כשדור ההורים עצמו אינו בטוח כלל שאלה החיים הנכונים?

"לאן אתן יוצאות?"

בצהרי יום שישי, כשהשאלה הזו והשיחה עם שלמה ואסתי מהדהדות באוזניי, אני מגיע לקיבוץ אורים ולראשונה שם לב למגוון הטרקטורים והכלים החקלאיים הגדולים, רובם ירוקים וצהובים, שחונים בסככות ענק. אבל מטרת הביקור היא אחרת, לבדוק המלצה נלהבת של חבר ולטעום "גלידה נשגבת". בקצה הקיבוץ, בין מדשאות ירוקות ובתי סוכנות, מגיח החדש מתוך הישן. גידולי שולחנות עם הבטחות לאספרסו, מטע כיסאות מעוצבים כנחמה למרחקים וגלידרייה ייחודית לאללה בשם "גליאלה".

עם טעמים כמו "וניל אפונה" או "בטטה וסלרי לימון", נראה כאילו מישהו התבלבל בין ענף הגד"ש (גידולי השדה) לענף הגלידה - והטעם מפתיע הרבה מעבר. אני שמח שמעבר לקוריוז נמצאה עוד פינת חמד ללב הרעב בלב הנגב המערבי. לא פחות חשוב מכך, ב"גליאלה" אני פוגש את תהילה כהן ממושב פטיש ואת ליה וינקלר מעין הבשור, שתיהן לפני גיוס, העובדות במקום ומאפשרות לי הצצה למושבניקיות - הדור הבא.

בדור שלכן יש עוד הבדל בין קיבוץ למושב?

תהילה: "בטח, שים לב כמה הקיבוץ שקט! בשעה כזו, יום שישי בצהריים, המושב שלי תוסס. מוזיקה מכל חלון, כולם מבשלים. בקיבוץ יש כביש צר כזה ובתים קטנים וחמודים, אצלנו כל אחד בונה בית עם גינה ושטח משלו. שים מושבניק וקיבוצניק אחד ליד השני, אתה מייד תדע להבדיל".

ליה: "אני גדלתי בקיבוץ, ראיתי את החבר'ה הגדולים עובדים בגד"ש וזה נראה לי מרשים. היום הגיבורים הם לכאורה ההייטקיסטים, אבל באזור שאני באה ממנו החקלאים הם העשירים, ואלה בעיקר המושבניקים. מי שיש לו משק טוב, אתה יודע שהוא יושב טוב".

ואיך העירונים שאתן פוגשות מתייחסים אליכן?

תהילה: "כשאנשי העיר פוגשים אותנו הם אומרים לי 'את מהמושב? אוי, איזו מסכנה, בטח אין לך כסף', בזמן שאצלנו בחבר'ה אם יודעים שיש לך רפת אומרים 'וואו, זאתי טחונה'. במושב מי שיש לו רפת נחשב לעשיר. אבל הכי גרוע זה שאנשי העיר תמיד שואלים אותנו אותו הדבר".

מה?

שתיהן צוחקות: "לאן אתן יוצאות הערב?"

ליה וינקלר: "גדלתי בקיבוץ, ראיתי את החבר'ה בגד"ש וזה נראה לי מרשים. היום הגיבורים הם לכאורה ההייטקיסטים, אבל באזור שלי החקלאים הם העשירים ואלה בעיקר המושבניקים. מי שיש לו משק טוב, אתה יודע שהוא יושב טוב"

הגיבורות הנאלמות

מעניינת ככל שתהיה, השאלה "מה היה קורה אם?" היא דרך ללא מוצא. העבר - עבר, והמיטב שניתן לעשות הוא למסגר אותו כסיפור חדש או מתחדש.

לפני כמה שנים, בביקור בסטודיו בעיר העתיקה של באר שבע, ראיתי כיצד העבר ממוסגר מחדש, בתוך מסגרת ציוריה של דניאל מלר.

מלר, ילידת תוניסיה, הגיעה בגיל 8 לישראל של שנות ה־50. משפחתה שוכנה במושבי הנגב המערבי ובעיירות הפיתוח, היא גדלה והיתה לאחות בבית החולים סורוקה, ולאחר שיצאה לפנסיה החלה לצייר על פי תצלומים בשחור־לבן מתוך האלבום המשפחתי.

המכחול של מלר צובע את העבר במגוון צבעי התום. בצורה אירונית, הבחירה לתת לדמויות שחור־לבן צבעוניות תמימה, אופטימית ומחויכת יוצרת התרסה כנגד תיאור החלוצים ואנשי העמל של הקיבוצים אל מול אנשי המושבים והעיירות, אלה שהוצאו אל מחוץ לסיפור החלוצי הגדול של ארץ ישראל.

"מתוך שיח שהתפתח בין המבקרים הרבים בתערוכה הבנתי שאני בעצם מספרת את סיפור החלוצים מצפון אפריקה, סיפור שלא מוזכר, לעניות דעתי, באמנות הישראלית", אומרת מלר, "והבנתי גם שהסיפור המשפחתי שלי הוא בעצם סיפור אוניברסלי לחלוטין".

במקביל, מלר מספרת את סיפורן של הגיבורות הנאלמות בסיפור העלייה - הנשים. ציוריה מציגים את אלו שעסוקות במעשה היומיום - הסבתות, האימהות, הדודות והבנות - ומעניק להן את המעמד של חלוצות ישראליות.

המבט של מלר מתריס כנגד תפיסת העבר, שהפריד את מעשה יישוב הארץ למעמדות, והצופים יכולים להיכנס, ולו לכמה רגעי חיים, לעולם מקביל שיכול היה להיות כאן, חזון שיכול היה ליצור ארץ שוויונית וטובה יותר לכלל תושביה. ארץ שקרעי עברה לא מטלטלים את עתידה.

shishabat@israelhayom.co.il