איך מגדלים ילדים חזקים בעולם כאוטי?

בשיתוף אימפקט שירותי הפקה

בשנה האחרונה, הרבה הורים גילו שהשאלה הגדולה אינה “מה להגיד”, אלא איך להגיד ואיך להחזיק את הילד כשהלב שלהם עצמם רועד. ראיון ובשיחים שנולדו בעקבות המלחמה, וגם דרך ספר הילדים “אמא, עד מתי?”, מציעה נגה הילה מותנה שפה אחרת: לא להעלים פחדים, לא לכפות אופטימיות, אלא לבנות לילד מסגרת רגשית שמאפשרת לו להיות בסדר גם בתוך חוסר ודאות.

מלחמה, חדשות, אזעקות ומילואים הם מילים של מבוגרים. אצל ילדים, הן מתורגמות מיד לשאלה אחת: האם אני בטוח?
הדבר הראשון שהורים מזהים הוא לא תמיד שאלה ישירה, אלא שינוי התנהגות: ילד שנצמד, ילד שמתפרץ, ילד שהשינה שלו השתבשה, או ילד שפתאום חזר אחורה בהתנהגות שחשבנו שכבר מאחוריו.

וכאן קורה דבר חשוב: ילדים לא צריכים הסבר היסטורי או פוליטי. הם צריכים עוגן רגשי.
מישהו שיגיד להם: “מה שאת/ה מרגיש/ה — בסדר. זה טבעי ויש דרך להתמודד”.

לדבר חוסן בגובה העיניים: למה סיפור הוא לפעמים הכלי הכי חזק?

בדיוק מהמקום הזה נולד הספר “אמא, עד מתי?”, שכתבה נגה הילה מותנה.
הספר לא מתמקד בשאלה “מה קרה?”, אלא בשאלה “איך זה מרגיש לילד כשהעולם משתנה?”.

הגיבורה היא יהלי, בת השבע, והסיפור מתאר את המציאות דרך נקודת מבטה הילדית: הפרידה הזמנית מאבא שגוייס, השקט שממלא את הבית, ההמתנה, הפחד, הגעגוע, והניסיון להבין למה המבוגרים מתנהגים אחרת.

הבחירה בעיניים של ילדה היא בחירה טיפולית, לא רק ספרותית: היא מאפשרת זוית קלילה, הזדהות, נותנת מילים לרגש, ומייצרת שיחה בלי לחקור את הילד או “לחפור” לו.

כשאייטם מהטלוויזיה נכנס הביתה: הילדים רואים הכול, גם כשנדמה שלא. כך נוצרים רגעים שבהם השיחה המשפחתית לא מתחילה מההורים, אלא מהמסך.
בשנה האחרונה שודרו שוב ושוב אייטמים על משפחות המילואים, על ילדים שמחכים ליד הדלת, על אבות שחוזרים הביתה “לסופ״ש” ועל אמהות שמחזיקות הכול לבד. גם כשילדים לא צופים בזה ישירות, הם קולטים את האווירה: מהמבטים, מהשיחות, מהשתיקות.
וזה בדיוק המקום שבו המסר של מותנה פוגש את המציאות: אם הילד שומע ורואה - הוא גם מרגיש.

והשאלה היא לא איך להסתיר, אלא איך לתווך באופן שמחזק ולא מפחיד עוד יותר.

הכוח שבפגיעות: הורה שמראה חולשה בונה חוסן, לא הורס אותו.
הדימוי ההורי הישן אומר: “אני חייב להיות סלע”.
אבל בעולם שבו גם מבוגרים חווים חוסר אונים, ילדים מריחים זיוף מקילומטר. ואם ההורה מתנהג כאילו הכול בסדר בזמן שהכול לא בסדר — הילד נשאר לבד עם החרדה שלו.

לפי הגישה שמותנה מדברת עליה, חוסן לא נולד מהימנעות רגשית — אלא מהתמודדות עם הקושי. כלומר, לא מהיכולת להיראות מושלם, אלא מהיכולת לומר: “כן, גם לי קשה” ואז להראות: “אבל אני יודע/ת איך אני קמ/ה מזה”.

כאן ההבדל החשוב הוא במינון:
לא להפוך את הילד למטפל של ההורה, לא לפרוק עליו את כל הדאגות, אלא לשתף באופן שמלמד מודל בריא ומצמיח של יציאה מתוך משבר ובנייה מחדש.
רגש הוא דבר שאפשר להחזיק.
שבר הוא דבר שאפשר לאסוף.
ובתוכנו יש את כל הכוחות הנדרשים לשם כך.

“מפה של רגשות”:
המפתח לשיחה שלא נגמרת ב“יהיה בסדר”

הנטייה הטבעית של רבים מאיתנו היא להימנע מלהרגיש רגש לא נעים וכך אנו גם נוהגים לעיתים עם ילדנו. כשילד אומר “אני מפחד”, והתגובה שלנו היא “אין מה לפחד, הכל בסדר”, לפעמים הוא חווה צמצום או ביטול רגשי וייתכן וגם מבין שאין לו מה לשתף את זה שוב וכנראה אין בזה היגיון.

במקום זה, מותנה מציעה לבנות אצל ילדים “מפה”: ללמד אותם לתת שם למה שהם מרגישים, ולהבין שזה לא “טוב” או “רע”, זה פשוט רגש.

הרגע שבו הילד יודע להגיד: “אני דואג” או “אני לחוץ” הוא רגע דרמטי:
כי ברגע שיש שם לרגש יש גם אפשרות לנהל אותו.
הורה יכול לשאול: “איפה אתה מרגיש את זה בגוף?”
בבטן? בגרון? בראש? בכתף...?
כך הילד לומד לזהות רגשות גם בחוויה הפיזית ולא להיבהל מהם. הוא לומד שהם באים והולכים.

רגש הוא כמו גל: למה לא כדאי “לעצור” פחד?

אחת המטאפורות החזקות שמסתדרות עם התפיסה הזו היא הדימוי של גל:
אם תנסו לעצור גל בכוח — הוא יתנפץ.
אם תאפשרו לו לנוע — הוא יעבור הלאה בטבעיות.

המשמעות ההורית היא פשוטה אך לא קלה:
לא לנסות למחוק או להעלים פחד או כל רגש אחר שהוא לא נעים, לא לנסות לשנות אותו ל“שמח”, אלא ללוות אותו.
להגיד: “אני רואה שאתה מפחד. בוא נשב רגע. בוא ננשום.”

כאן נולד החוסן האמיתי: לא כי הילד לא פחד, אלא כי הוא למד שהוא מסוגל להיות בתוך פחד ולא להתפרק ממנו.

השייכות שמרפאה: למה ילדים צריכים לדעת שהם לא לבד?

עוד משהו שילדים זקוקים לו בתקופות כאלה הוא “נורמליזציה”: הידיעה שהרגש שלהם לא חריג.
שגם אחרים מתגעגעים, גם אחרים מתוחים, גם אחרים מתקשים להירדם.
במובן הזה, לא רק המשפחה היא מרחב ריפוי, אלא גם מסגרות חינוך, קבוצה, קהילה, שיחות עם חברים שחווים דבר דומה.
החוסן לא נבנה רק בתוך הראש של הילד, אלא בתוך תחושת שייכות.
ילד שמרגיש שהוא חלק ממשהו רחב יותר הוא מבין שהוא לא לבד, וזה עוזר לו להחזיק טוב יותר מציאות כאוטית.

כשהורה לומד להגיד:
“אני פה איתך. מותר לפחד. בוא נחשוב יחד מה עוזר”, נוצר משהו שהוא הרבה מעבר להרגעה רגעית: נוצר חוסן.

צ’ק ליסט להורים: 12 כללים לשיחה שמפתחת חוסן (בלי להפוך את הילד ל”מבוגר קטן”)

ניסיון ומינון

לפני שמדברים, בדקו מה הילד כבר יודע ומה הוא חושב שקרה

התאימו את כמות המידע לגיל וליכולת ההכלה של הילד

אל תיזמו “שיחת מלחמה” אם הילד רגוע ולא שואל, אבל אל תתחמקו אם הוא כן שואל

שפה רגשית במקום הרצאות
4) תנו שם ומקום לרגש: “זה נשמע מפחיד/מבלבל/מדאיג”
5) שאלו איפה מרגישים את זה בגוף (“בבטן? בגרון? בראש?”)
6) הרחיבו את אוצר המילים הרגשי מעבר ל”שמח/עצוב”: כעס, געגוע, מתח, דאגה, תקווה

הורים כמראה אנושית
7) מותר להראות פגיעות, אבל במינון: “גם אני חושש/ת לפעמים”
8) חשוב להראות גם את ה”איסוף” העצמי: “כשאני מפחד/ת אני נושם/ת/מדבר/ת/יוצא/ת להליכה”
9) אל תבטיחו הבטחות שאין לכם שליטה עליהן (“לא תהיה אזעקה יותר”) — תבטיחו נוכחות (“אני פה איתך”)

חוסן יומיומי
10) בנו עוגנים: טקס קבוע לפני שינה, ארוחה משפחתית, הליכה יומית
11) תנו לילד תפקיד קטן שמחזיר שליטה (להכין בקבוק מים, לבחור ספר, לשים מוזיקה)
12) סיימו בשאלה שמחזירה כוח: “מה עזר לך היום?” או “מה היית רוצה שנעשה בפעם הבאה כשאתה מפחד?”

השורה התחתונה: לא למנוע מהילדים להרגיש לעזור להם לדעת שהם מסוגלים להתמודד.

“אמא, עד מתי?” לא מציע קסם שמעלים מציאות.
הוא מציע משהו פשוט ומדויק יותר: שפה.
הוא מאפשר לשבת עם ילד, לקרוא סיפור שמדבר את העולם שלו, ולהתחיל שיחה שאין בה דרמה מיותרת ואין בה שקרים מרגיעים.

כי בסוף, ילדים לא צריכים שנבנה להם עולם בלי פחד. הם צריכים שנבנה להם אמון בזה שגם אם הם מפחדים — הם יכולים להתמודד.

לרכישת הספר "אמא עד מתי?" לחצו כאן

בשיתוף אימפקט שירותי הפקה