היום שבו בישראל ראו את הזוהר הצפוני – ולמה לא כדאי לנו שזה יקרה שוב

הזוהר הצפוני הוא אחת מתופעות הטבע האהובות על האנושות. אנשים טסים מכל העולם לאזורים קרובים לחוג הקוטב, כמו איסלנד וצפון סקנדינביה (עם כיוון הטיסה מישראל, שהוא גם כיוון הכתיבה בעברית: פינלנד, שוודיה ונורווגיה), כדי לחזות במופע שמאיר את השמיים בצבעים, שהבולט בהם הוא ירוק-אזמרגד.

מה אם נגיד לכם שפעם אפשר היה לראות את המופע המרהיב הזה בלי לצאת מהארץ? ומה אם נגיד לכם שיכול להיות שזה יקרה שוב? אתם עשויים להתלהב – עד שתשמעו על ההשלכות. נעזרנו בקלוד כדי לספר על היום שבו הזוהר הצפוני הגיע לישראל, ולמה עדיף שלא יחזור לעולם.

בבוקר ה-1 בספטמבר 1859, האסטרונום הבריטי ריצ'ארד קארינְגְטון ביצע תצפית שגרתית על השמש ממעבדתו הפרטית. לפתע, הוא הבחין בהתפרצות אור מסנוורת על פני השמש – התיעוד הראשון של התלקחות סולארית. מה שקרה ב-17 השעות הבאות שינה את הבנתנו לגבי הקשר בין השמש לכדור הארץ, ומהווה עד היום אזהרה מצמררת לעתיד הטכנולוגי שלנו.

ההתלקחות שצפה בה קארינגטון שחררה אנרגיה השקולה למיליארדי פצצות גרעיניות, ושלחה ענן עצום של חלקיקים טעונים לעבר כדור הארץ במהירות אדירה. כאשר הסופה המגנטית פגעה בכדור הארץ, היא יצרה את אחד המחזות המרהיבים והמפחידים בהיסטוריה המתועדת.

נקדים ונאמר שהזוהר הצפוני נגרם מהתנגשות של חלקיקים טעונים המגיעים מהשמש לכיוון כדור הארץ. רוב כוכב הלכת מוגן על ידי שכבות בשם "חגורות ון אלן" – מעין מיני-מערכות-שמש של חלקיקים טעונים שהצטברו סביבנו עם השנים, ונלכדו במסלול סביב כדור הארץ, בדומה לאיך שכוכבי לכת ואסטרואידים נלכדים במסלול סביב שמשות. החלקיקים הלכודים בחגורות מגנים עלינו מפני חלקיקים חדשים, מפני שכשהם מתנגשים, רוב החלקיקים ה"טריים" מהשמש נהדפים חזרה לחלל. אלא שקרוב לקטבים ה"חגורות" הללו חלשות יותר, ויותר חלקיקים עוברים את ה"חגורות" ונכנסים לאטמוספירה, מה שיוצר בה את האורות.

ביממה שאחרי "אירוע קארינגטון", זוהר צפוני ודרומי בעוצמה חסרת תקדים האיר את שמי הלילה. באיים הקאריביים, בהוואי ובמקסיקו – אזורים שבהם התופעה לעולם אינה נראית – אנשים יכלו לקרוא עיתון באור הזוהר. כורי זהב בהרי הרוקי התעוררו וחשבו שהגיע הבוקר, והתחילו להכין ארוחת בוקר בערך ב-2:00. בקולומביה ובוונצואלה, השמיים בערו בגוונים של אדום, ירוק וסגול.

אבל עם היופי הגיע גם הרס: מערכת הטלגרף העולמית, הטכנולוגיה המתקדמת של התקופה, קרסה לחלוטין. מפעילי טלגרף ברחבי העולם דיווחו על התחשמלויות מהמכשירים. במספר תחנות, ניירות הטלגרף עלו באש מעצמם. באופן מוזר, כמה מפעילים גילו שהם יכולים לשלוח הודעות גם לאחר ניתוק הסוללות – הזרם האלקטרומגנטי מהסופה עצמה הפעיל את המערכות.

מפעיל טלגרף בבוסטון ועמיתו בפורטלנד ניהלו שיחה של שעתיים ללא כל מקור כוח מלבד האנרגיה מהסופה הגיאומגנטית. "איך אתה מקבל את האותות שלי?" שאל הטלגרפיסט מבוסטון אחרי שהנחה את עמיתו מפורטלנד לנתק את הסוללות כדי להימנע מעודף מתח בכבלים. "הרבה יותר טוב מאשר עם הסוללות שלנו!" ענה עמיתו.

המדע המודרני מעריך ש"אירוע קארינגטון" היה סופה גאומגנטית מדרגה G5 - החזקה ביותר בסולם. עוצמתה הייתה פי 10 מהסופות החזקות ביותר שנרשמו במאה ה-20. ניתוח של שכבות קרח מגרינלנד מצביע על כך שסופות בעוצמה כזו מתרחשות בממוצע אחת ל-500 שנה, אך יכולות להתרחש בכל עת.

ההשלכות של אירוע דומה היום יהיו קטסטרופליות: מחקר של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב מ-2008 העריך נזק של 2 טריליון דולר רק בארה"ב. רשתות חשמל יקרסו; לוויינים יושבתו או יושמדו; מערכות GPS ותקשורת ישותקו; שנאים חשמליים, שייקח חודשים להחליפם, יישרפו בו-זמנית ברחבי העולם; הציוויליזציה המודרנית עלולה לחזור עשרות שנים אחורה תוך שעות.

באופן אופייני למדי, באתר סוכנות החלל הישראלית מוזכרים הנזקים האפשריים מאירוע עתידי בהקשר האמריקאי בלבד – מפני שאף אחד כנראה לא טרח לחקור מה יהיו השפעותיו עלינו. אבל בעידן שבו אנו תלויים בטכנולוגיה יותר מאי פעם, ייתכן שבשלב כלשהו לא יהיה מנוס מלתכנן התמודדות גם אם אירוע כזה.