תעשיית השכחה: החברות שמבטיחות למחוק אתכם מהרשת

בשנת 2014, בית הדין האירופי לצדק פסק שלאזרחי האיחוד האירופי יש "זכות להישכח" – הזכות לדרוש ממנועי חיפוש להסיר תוצאות המקושרות לשמם. הפסיקה פתחה שוק חדש ומשגשג: תעשיית המחיקה הדיגיטלית, המבטיחה לנקות את ה"לכלוך" הווירטואלי שהצטבר על שמכם ברשת.

חברות כמו DeleteMe, ReputationDefender ו-BrandYourself מציעות שירותי מחיקה במחירים הנעים בין 100 ל-15,000 דולר בשנה. הן מבטיחות להסיר תמונות מביכות, פוסטים ישנים, רישומים פליליים שפג תוקפם, ומידע אישי שדלף לרשת. אך האם באמת אפשר למחוק את העבר הדיגיטלי?

איך מוחקים מישהו מהרשת?

התהליך מורכב יותר מכפי שנדמה. ראשית, החברות סורקות את הרשת ומאתרות כל אזכור של הלקוח – מרשתות חברתיות ועד אתרי data brokers אפלוליים. לאחר מכן, הן פועלות בכמה מישורים במקביל, לפי בקשת הלקוח: פניות ישירות לאתרים בבקשת הסרה, הצפת הרשת בתוכן חיובי שיוריד את התוצאות השליליות בתוצאות החיפוש, ובמקרים קיצוניים – איומים משפטיים.

סעיף הצפת התוכן מתבצע באחד משני אופנים: או שימוש בטכניקות SEO אגרסיביות כדי "לקבור" תוצאות לא רצויות, או יצירת "רעש דיגיטלי" – מאות פרופילים מזויפים עם שם זהה כדי לבלבל את מנועי החיפוש.

הלקוחות: מנאשמים לנפגעים

הלקוחות מגוונים באופן מפתיע: הם כוללים פוליטיקאים שרוצים להעלים שערוריות, אנשי עסקים שמנסים למחוק כשלונות קודמים, ורופאים או עורכי דין שחוששים שביקורות שליליות מלקוחות מאוכזבים יפגעו בפרנסתם. אך רבים הם אנשים רגילים – קורבנות של "פורנו נקמה”, אנשים שעברו משבר נפשי שתועד ברשת, או צעירים שמתחרטים על פוסטים שהעלו בילדותם בלי להבין את משמעותם לטווח הארוך.

המכשולים והנוכלים

הבעיה המרכזית היא שהאינטרנט זוכר הכל. גם אם תוכן נמחק מאתר אחד, הוא עשוי להיות משוכפל באתרי ארכיון כמו Wayback Machine, בפורומים אנונימיים, או בשרתים בחו"ל שלא כפופים לחוקים מערביים. תמונה שהועלתה פעם אחת יכולה להתפזר למאות אתרים תוך שעות.

אבל זה לא הכל: התעשייה עצמה הפכה לבעיה, משום שכדי להמשיך להתקיים, חברות מבצעות את ההיפך הגמור ממה שהבטיחו.

כך, למשל, חברת Eliminalia הספרדית פיתחה לטענתה בוטים מתוחכמים, שמחפשים ומדווחים אוטומטית על הפרות זכויות יוצרים כדי להסיר תוכן בלתי רצוי. היא התפרסמה ב-2015, לאחר שהציעה לאנשים ששמם נחשף ע"י ההאקרים שפרצו לאתר הבגידות אשלי מדיסון ופרסמו את רשימת הלקוחות להעלים את אזכוריהם בנושא בחינם; ב-2020 היא אף זכתה ב"פרסים", מארגונים שמחלקים פרסים לפי הזמנה (ותשלום, כמובן); אך ב-2021 נחשף ע"י ארגון הגנת צרכנים שלמעשה, היא יצרה רשת של אתרים מזויפים שבהם העלתה כתבות שליליות על אנשים רק כדי שתוכל להראות להם איך המערכת ה"אוטומטית" שלה מצאה אותן ודאגה להסרתן. במקביל, היא הואשמה בניצול "הזכות להישכח" כדי לאיים על עיתונאים שפרסמו סקופים פוליטיים שלא היו נוחים ללקוחותיה.

הדילמות האתיות והמשפטיות

התעשייה הזו מעוררת שאלות מורכבות: האם זכותו של אדם להישכח גוברת על זכות הציבור לדעת? מה קורה כשפוליטיקאים מוחקים עדויות לשחיתות? האם מותר למחוק היסטוריה, גם אם היא מביכה?

המבקרים טוענים שהשירותים הללו יוצרים אינטרנט דו-מעמדי: עשירים יכולים לנקות את העבר שלהם, בעוד שאזרחים רגילים נשארים חשופים. יש גם חשש מצנזורה עקיפה – עיתונאים מגלים שכתבות ביקורתיות נעלמות בעקבות פעולת חברות המחיקה.

מצד שני, תומכי התעשייה טוענים שבעידן שבו טעות אחת יכולה לרדוף אדם לנצח, "הזכות להישכח" חיונית לשיקום. חוקי הפרטיות באירופה ובקליפורניה מכירים בחשיבות האיזון בין פרטיות לשקיפות.

הבלוקצ’יין יזכור

הפרדוקס הגדול הוא שככל שהטכנולוגיה מתקדמת, מחיקה הופכת קשה יותר. טכנולוגיות בלוקצ'יין, שנועדו ליצור רישומים בלתי ניתנים לשינוי, עשויות להפוך את מחיקת המידע לבלתי אפשרית. מערכות AI שכבר אומנו על מידע לא יכולות "לשכוח" אותו.

חלק מהמומחים צופים עתיד שבו נצטרך ללמוד לחיות עם העבר הדיגיטלי שלנו במקום לנסות למחוק אותו. אחרים מאמינים שחקיקה מחמירה תכפה על פלטפורמות לאפשר מחיקה אמיתית. בינתיים, תעשיית השכחה ממשיכה לשגשג, מוכרת את האשליה שאפשר להתחיל מחדש בעידן שבו הכל נשמר לנצח.

(הכתבה נכתבה בעזרת קלוד)