למה אנחנו מרגישים בודדים למרות הקישוריות המתמדת?

הפרדוקס של הדור המחובר בהיסטוריה

אנחנו חיים בעידן של קישוריות חסרת תקדים. לכל אחד מאיתנו יש בכיס מכשיר שמסוגל לעדכן אותנו מה קורה עם החברים שלנו ברשתות החברתיות, ומאפשר לנו לשוחח בטקסט, אודיו או וידאו עם אנשים בצד השני של העולם, הכל בזמן אמת. ובכל זאת, מחקרים מצביעים על מגפת בדידות שמתפשטת במהירות בעולם המערבי. כיצד ייתכן שדווקא הדור המחובר ביותר בהיסטוריה האנושית הוא גם הבודד ביותר?

לפני שנצלול לעומק הבעיה, בואו נבחן את הנתונים. מחקר של חברת הביטוח Cigna ומכון הסקרים Ipsos מ-2020 מצא ש-61% מהמבוגרים בארה"ב מדווחים על תחושות בדידות כרוניות, כאשר בקרב דור ה-Z הצעיר השיעור עומד על 79%, בקרב מילניאלז 71% ובקרב אנשים שנולדו באמצע המאה שעברה 50%. בבריטניה, הבעיה כה חמורה עד שב-2018 מונתה לראשונה "שרה לענייני בדידות". ביפן, תופעת ה"היקיקומורי" (“מופנמים"/”מבודדים") – אנשים שמבודדים את עצמם לחלוטין מהחברה – הפכה לבעיה לאומית, עם למעלה ממיליון אנשים שחיים בבדידות מוחלטת.

הקורונה החמירה את המצב: מחקר של אוניברסיטת הרווארד מ-2021 מצא ש-36% מכלל המבוגרים בארה"ב, ו-61% מהמבוגרים הצעירים בה, מדווחים על בדידות חמורה. אלו לא רק מספרים – מדובר במשבר בריאות ציבורית של ממש.

אשליית הקשר החברתי הדיגיטלי

הרשתות החברתיות הבטיחו לנו עולם מחובר יותר, אבל במקום זאת יצרו אשליה של קשר. לייק, אימוג'י או תגובה קצרה יכולים לתת תחושה רגעית של קשר, אבל הם לא מספקים את העומק הרגשי שאנחנו צריכים. הסוציולוגית פרופסור שרי טרקל מ-MIT מתארת זאת כ"לבד ביחד" – אנחנו נמצאים פיזית עם אנשים, אבל מנותקים מהם רגשית, שקועים במסכים שלנו.

הבעיה מחמירה כשאנחנו משווים את חיי היומיום שלנו לגרסאות המסוננות שאנשים מציגים ברשת. באינסטגרם, טיקטוק ופייסבוק כולם נראים מאושרים, מצליחים ומוקפים בחברים, מה שמעמיק את תחושת הבדידות שלנו. אנחנו יודעים שזו לא המציאות המלאה, אבל הלב לא תמיד מקשיב לשכל.

הפסיכולוגיה של הבדידות הדיגיטלית

ההתמכרות לגירוי מיידי

המוח שלנו מתוכנת להגיב לגירויים חברתיים. כל התראה, כל לייק, כל הודעה משחררת מנת דופמין קטנה. אבל כמו בכל התמכרות, אנחנו צריכים יותר ויותר גירוי כדי להרגיש את אותה רמת סיפוק. התוצאה: אנחנו בודקים את הטלפון 96 פעמים ביום בממוצע, מחפשים את המנה הבאה של אישור חברתי, אבל לעולם לא מרגישים מסופקים.

תופעת ה-FOMO (Fear of Missing Out)

הפחד לפספס הפך למנוע מרכזי בחיינו. אנחנו רואים את כולם באירועים, בחופשות, בחגיגות, ומרגישים שאנחנו היחידים שיושבים בבית או תקועים במשרד (במיוחד בחודש אוגוסט). ה-FOMO יוצר מעגל קסמים – ככל שאנחנו מתעדכנים יותר כדי לא לפספס, כך אנחנו מרגישים יותר מנותקים מהחיים האפשריים שלנו.

אובדן כישורים חברתיים

הדור הצעיר, שגדל עם מסכים, מפתח פחות כישורים חברתיים בסיסיים. שיחת טלפון הפכה למקור לחרדה, מפגש פנים אל פנים מרגיש מאיים, וקריאת רמזים חברתיים לא מילוליים הופכת לאתגר. כשהתקשורת העיקרית היא דרך טקסט, אנחנו מאבדים את העושר של התקשורת האנושית – טון הדיבור, שפת הגוף, המבט בעיניים.

המחיר הבריאותי של הבדידות

בדידות היא לא רק תחושה לא נעימה – היא פוגעת בבריאות הפיזית והנפשית שלנו. מחקרים מראים שבדידות כרונית מעלה את הסיכון למחלות לב ב-29%, מגבירה את הסיכון לשבץ ב-32%, מחלישה את המערכת החיסונית, מקושרת לעלייה של 26% בסיכון למוות מוקדם, מגבירה את הסיכון לדיכאון וחרדה, פוגעת בתפקודים קוגניטיביים ומאיצה ירידה קוגניטיבית.

ד"ר ויוֶק מוּרתי, שכיהן כראש שירותי בריאות הציבור של ארה"ב בשלהי ממשל אובמה ובתקופת ממשל ביידן, השווה את ההשפעה הבריאותית של בדידות לעישון 15 סיגריות ביום. זו לא מטאפורה – הגוף שלנו חווה בדידות כאיום קיומי, ומגיב בהתאם.

הגורמים החברתיים והתרבותיים

שינויים במבנה המשפחה והקהילה

המשפחה המורחבת נפגעה, אנשים עוברים דירה ועבודה בתדירות גבוהה, והקהילות המסורתיות נחלשו. בית הכנסת, המועדון השכונתי – כל המוסדות שיצרו קשרים חברתיים טבעיים איבדו מכוחם. אנחנו חיים בערים צפופות, אבל לא מכירים את השכנים שלנו.

תרבות האינדיבידואליזם הקיצוני

החברה המערבית מעודדת עצמאות ואינדיבידואליזם, אבל המטוטלת נדדה רחוק מדי. מצפים מאיתנו להיות חזקים, להסתדר לבד, לא להיות נטל על אחרים. הבקשה לעזרה, או כל ביטוי של צורך בקשר, נתפסים כחולשה. התוצאה: אנשים סובלים בשקט, ומתביישים להודות שהם בודדים.

כלכלת החלטורה והעבודה מרחוק

העבודה המסורתית, על כל חסרונותיה, יצרה קשרים חברתיים טבעיים. שיחות בפינת הקפה, ארוחות צהריים משותפות, happy hours – כל אלה יצרו הזדמנויות לקשר אנושי. כלכלת החלטורה והעבודה מרחוק, למרות הגמישות שהן מציעות, מבודדות אותנו עוד יותר.

שביל הבריחה מהבדידות

איכות על פני כמות

המפתח הוא לא במספר החברים או העוקבים, אלא באיכות הקשרים. אוניברסיטת הרווארד, שמנהלת מחקר מתמשך על בריאותם של מבוגרים שנמשך כבר מעל 80 שנה, מצאה שאיכות הקשרים החברתיים היא הגורם החזק ביותר לאושר ובריאות בגיל מבוגר. עדיף חבר אחד קרוב מאלף מכרים רחוקים.

חזרה למפגשים פיזיים

שום דבר לא מחליף מפגש פנים אל פנים. המגע הפיזי, הנוכחות המלאה, היכולת לקרוא רמזים לא מילוליים – כל אלה חיוניים לקשר אנושי עמוק. נסו לקבוע מפגשים קבועים – ארוחת ערב שבועית עם חברים או משפחה, קבוצת הליכה, מועדון קריאה וכן הלאה.

פגיעוּת לגיטימית

החוקרת והפודקאסטרית ד"ר בְּרֶנֵה בראון טוענת שפגיעוּת היא המפתח לקשרים אמיתיים. כשאנחנו מעזים לשתף את החששות, הכישלונות והקשיים שלנו, אנחנו מזמינים אינטימיות אמיתית. זה דורש אומץ, אבל התגמול שווה את הסיכון.

יצירת ריטואלים של קשר

בעולם שבו הכל ספונטני וגמיש, ריטואלים קבועים יוצרים עוגנים של קשר. ארוחת שישי משפחתית, קפה שבועי עם חבר, שיחת טלפון קבועה עם ההורים – הריטואלים האלה יוצרים מרחב מוגן לקשר.

תרומה לקהילה

מחקרים מראים שהתנדבות ותרומה לקהילה מפחיתים תחושות בדידות. כשאנחנו עוזרים לאחרים, אנחנו מרגישים משמעותיים ומחוברים למשהו גדול מאיתנו. חפשו ארגון או מטרה שקרובים ללבכם והתחילו להתנדב, אפילו שעה בשבוע.

גבולות טכנולוגיים

הגדירו זמנים ללא מסכים – ארוחות, שעה לפני השינה, בילוי עם חברים, וכמובן שבת (לא חייבים לשמור שבת הלכתית כדי לשמור מה שרנדי צוקרברג, אחותו של מארק, קוראת לה “שבת דיגיטלית”). השתמשו ברשתות החברתיות ככלי לתיאום מפגשים, לא כתחליף להם. זכרו: הטכנולוגיה היא כלי, לא מטרה.

לאן הולכים מפה, ועם מי?

הבדידות בעידן הדיגיטלי היא לא גזירת גורל. יותר ויותר אנשים מבינים שמשהו חסר, שהחיבור הדיגיטלי לא מספק את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו. קיימת התעוררות של תנועות קהילתיות, חזרה למפגשים פיזיים, יוזמות קהילתיות מקומיות.

הטכנולוגיה מתחילה להתאים את עצמה למגמה – אפליקציות שמעודדות מפגשים פיזיים, כלים שמגבילים זמן מסך, פלטפורמות שמתמקדות בקשרים עמוקים ולא רבים. אבל השינוי האמיתי צריך לבוא מאיתנו. הרימו את הראש מהמסך, חייכו לאדם שלידכם, ותתחילו לדבר איתו. קשר אנושי אמיתי מתחיל במפגש אחד, ברגע אחד של נוכחות מלאה. ובעולם של בדידות דיגיטלית, זה מעשה מהפכני.

(הכתבה נכתבה בעזרת קלוד)