המלחמה הסמויה על המים: מי באמת שולט על המשאב הכי יקר בישראל

ישראל מתהדרת בפני העולם כמעצמת מים מהשורה הראשונה – אבל מאחורי הקלעים מתרחשת מלחמה כלכלית מורכבת על השליטה במשאב החיוני ביותר במדינה (כן, יותר מהנפט והגז). מי באמת קובע את מחירי המים? איך מתחלקים הרווחים העצומים מתעשיית ההתפלה? והאם הציבור הישראלי מקבל עסקה הוגנת על המשאב שהמדינה הפכה אותו למומחיות העולמית שלה? קלוד מטפטפת לנו תשובות.

האימפריה הכחולה

תעשיית המים הישראלית מניבה היום כ-12 מיליארד שקל בשנה – יותר מתעשיית ההיי-טק של לפני עשור. חמשת מתקני ההתפלה הגדולים הפועלים בישראל התפילו יחד 540 מיליון מ"ק ב-2022, שהיוו 30% מכלל המים השפירים שסופקו, ועם השלמת שני מתקנים חדשים אמור הנתון לגדול לכ-900 מיליון מ"ק מים בשנה.

אבל הנתון המעניין ביותר הוא הרווחיות: עלות הייצור הממוצעת של מטר מעוקב מים מותפלים היא כ-2.1 שקל, בעוד המחיר הסופי לצרכן לפי תעריפון 2025 הוא 8.31 או 15.26 שקל (תלוי בצריכה) – פער של 300%-627%.

השחקנים הגדולים: מי שולט בברזים

תעשיית המים הישראלית נשלטת על ידי מספר שחקנים מרכזיים:

מקורות – חברת המים הלאומית, השולטת על רוב המתקנים הגדולים ועל מערכת ההפצה הארצית. נמצאת בבעלות המדינה, אך פועלת כחברה עסקית לכל דבר.

IDE טכנולוגיות – חברה פרטית שמחזיקה בארבעה מהמתקנים ובטכנולוגיות מתקדמות. נסחרת בבורסה ורווחיה עולים בקצב של 15% בשנה.

רשות המים – הגוף הממשלתי שאמור לווסת את התעשייה, אבל לפי ביקורת של מבקר המדינה, הוא אינו מפקח כראוי על החברות הפועלות בתחום.

איך נקבעים מחירי המים?

הליך קביעת מחירי המים עטוף בסודיות יוצאת דופן. רשות המים קובעת מחירים על בסיס "עלות שירות מלאה" – חישוב שכולל לכאורה את כל עלויות הייצור, הטיפול והפצה. אך יש במחירון כמה בעיות:

נתונים חסויים: חברות המים לא חייבות לפרסם בפירוט את עלויות הייצור האמיתיות שלהן. הנתונים מועברים לרשות המים, אבל לא לציבור;

"עלויות מוצדקות" מוגזמות: המחיר כולל לא רק עלויות ייצור, אלא גם "תשואה הוגנת להון" – למעשה, רווח מובטח לחברות.

תמריצים הפוכים: ככל שהחברות משקיעות יותר בציוד יקר, המחיר הסופי עולה יותר – מה שיוצר תמריץ לחברות להגזים בהשקעות, כולל כאלו שכלל אינן דרושות.

השוואה בינלאומית: האם אנחנו משלמים יותר מדי?

לפי קלוד, מחירי המים בישראל גבוהים ב-40% מהממוצע באירופה, אבל נמוכים ב-15% מאשר באוסטרליה או בקליפורניה – מקומות עם בעיות מים דומות.

כשהמפקח חסר כוח

דוח מבקר המדינה מ-2024 חושף כשלים בניהול שוק ההתפלה, כאשר הרשויות אינן עומדות בחובתן לבצע ביקורות על איכות המים, החברות אינן טורחות לוודא על חריגות שהן מגלות בעצמן, ולרשות ממילא אין סמכות להטיל עונשים משמעותיים על גורמים המתרשלים באספקת מים ראויים לשתייה לתושבי ישראל.

מי משלם את המחיר?

נתונים מראים שעלות המים כאחוז מההכנסה הביתית הממוצעת עלתה ב-67% בעשור האחרון. למשפחה ממוצעת, הוצאות המים עולות היום על 1,200 שקל בשנה (כלומר: לפחות 100 שקל בחודש).

הבעיה חמורה במיוחד במשקי בית עם הכנסה נמוכה. לפי מחקר של מרכז טאוב, משפחות רבות בישראל נכנסות לחובות בעקבות דחיית תשלומי חשבונות מים וחשמל (המהווים 9% מההוצאה החודשית למשק בית) על מנת לפנות תקציב לחשבונות כמו חינוך ומשכנתא.

ייצוא – פתרון או בעיה?

ישראל הפכה למעצמת ייצוא טכנולוגיות מים, עם יצוא שנתי של כ-2.5 מיליארד דולר. חברות ישראליות בונות מתקני התפלה באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית.

אבל השאלה הנשאלת היא האם ישראל מסבסדת את היצוא על חשבון הצרכנים המקומיים. חברות המים מפתחות טכנולוגיות בכסף שמגיע ממחירי המים הגבוהים בישראל, ואז מוכרות את הטכנולוגיות בחו"ל ומרוויחות רווחים נוספים, נוסף על מאות האחוזים של שולי רווח על המים שהן מוכרות לנו.

פתרונות אפשריים: חזרה לשליטה ציבורית?

יש כמה אפשרויות לשיפור המצב:

שקיפות מלאה: חובת פרסום של כל נתוני העלות והרווחיות, כמו בשירותי חשמל וגז;

רגולציה עצמאית: הקמת רשות מים עצמאית, מחוץ למשרד האנרגיה, עם סמכויות רחבות יותר;

מודל הפיצול: הפרדה בין בעלות על התשתיות לבין ההפעלה, כמו שנעשה בשנים האחרונות בתחום החשמל;

השקעה ציבורית: חזרה להשקעה ציבורית במתקני התפלה, במקום הפרטה נוספת.

העתיד: מי ישלוט על המים של מחר?

עם התגברות משבר האקלים, המים הופכים למשאב אסטרטגי עוד יותר. התחזיות מראות שעד 2030 הביקוש לבמים בישראל יעלה ב-30%, מה שיעלה עוד יותר את הערך הכלכלי של התעשייה. האם ישראל תמשיך בדרך של הפרטה הדרגתית, או תחזור לשליטה ציבורית במשאב החיוני? החלטות שיתקבלו בחמש השנים הקרובות יקבעו לא רק את מחירי המים, אלא גם את מבנה השליטה על אחד המשאבים החיוניים ביותר למדינה ולתושביה.