מה משותף לאיינשטיין, לינקולן וגנדי?

לאברהם לינקולן היו הישגים רבים לאורך הקריירה הצבאית-פוליטית שלו – מספיק לציין שהוא מחץ את מרד קונפדרציית מדינות הדרום. אבל משום מה, נאום גטיסברג, הכרזת האמנציפציה וביטול העבדות זכורים לו יותר מההישג הצבאי.

גם לאלברט איינשטיין לא חסרים כתרים – הוא הפיזיקאי המפורסם ביותר של המאה ה-20, אם לא של כל הזמנים, בזכות התיאוריה המהפכנית והנוסחה המפורסמת שלו. אלא שרבים זוכרים אותו כיום דווקא כאחד מחלוצי מדע הגרעין שהתנגד לפיתוח נשק גרעיני.

אליוט פול הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת קווינס בניו-יורק, שטוען כי הסיבה שאנחנו זוכרים את השניים הללו היא אכן לא ההישגים הממשיים שלהם, אלא העמדות המוסריות האיתנות שהציגו – איכות שכמה מדענים, היסטוריונים ופילוסופים בשנים האחרונות מתחילים לכנות "גאונות מוסרית". המושג הזה מאתגר אותנו לחשוב מחדש על מהות הגאונות כולה.

במבט ראשון, מנהיג מוסרי גדול לא נראה "יצירתי" באותו אופן כמו אמן מהפכני או מדען גאוני. הרעיונות שייצגו לינקולן, איינשטיין, מהטמה גנדי או מרטין לותר קינג כמנהיגים מוסריים לא היו בהכרח חדשים.

כך, למשל, הרבה אמריקאים במאה ה-19 הרגישו אי נוחות עמוקה מהעבדות, והבינו שזה סותר את האידיאלים של האומה. עשרות שנים לאחר מכן, איינשטיין לא היה האדם היחיד, או אפילו הפיזיקאי היחיד, שהבחין שפיצול האטום מאיים על המין האנושי בהכחדה. קינג וגנדי חוו על בשרם אפליה גזעית וראו בה עוול מוסרי שמשחית חברות שלמות – אבל הם בוודאי לא היו לבד.

מה שייחד את האנשים הללו הוא היכולת לזהות עוול מוסרי גדול ולאמץ את הרעיון שיש להם אחריות ויכולת לעשות משהו בנידון.

הפסיכולוגיה של השינוי המוסרי

הפסיכולוג הווארד גרובר הגדיר גאונות כ"ארגון שנבנה על ידי האדם עצמו במהלך חייו, במהלך עבודתו, כפי שנדרש כדי לעמוד במשימות שבהן נתקל". גאונים מוסריים, כמו בעלי הישגים גבוהים במדע או באמנות, מוכנים לעמוד נגד דעת קהל רווחת, לעיתים גם בתוך העם או הקהילה שלהם עצמם, ומבקשים להפיל אותה.

כך, גנדי התנגד לא רק לאימפריאליזם הבריטי, אלא גם לנציונליזם ההינדי; איינשטיין היה ציוני כל חייו, אך התנגד לרעיון של ישראל כמדינה יהודית (מבחינה אידיאולוגית; לאחר הקמתה, הוא הבין שמבחינה פרקטית יהודים וערבים כנראה לא יוכלו לחיות בשלום במדינה דו-לאומית בעתיד הקרוב); החלטתו של לינקולן לא לעצור או להעמיד לדין את מנהיגי מדינות הדרום זכתה ללעג מצד רדיקלים צפוניים, ונשארה שנויה במחלוקת בין היסטוריונים.

רגעי ההארה המוסרית

במחקר על רגעי תובנה או בהירות שמלווים פריצות דרך היסטוריות, פרופסור ויליאם ב. אירווין מאוניברסיטת רייט סטייט בחן את המקרה של הרפורמטור הבריטי תומאס קלארקסון מהמאה ה-18, שאימץ תחילה עמדה נגד עבדות מסיבות אסטרטגיות – כדי לנצח בתחרות חיבורים כסטודנט בקיימברידג'. ברגע שהשתכנע רציונלית בצדקת המטרה, הוא הפך אובססיבי לנושא ברמה אישית, וסבל מסיוטים חוזרים על זוועות העבדות. אז הוא החליט להילחם למען האידיאל שהתחיל כלא יותר מרעיון למאמר.

רגע ההארה של איינשטיין הגיע לאחר שכתב ב-1939 מכתב לנשיא רוזוולט, ודחק בארה"ב לשקול פיתוח נשק גרעיני. שנים לאחר מכן, איינשטיין זכר את המכתב הזה כטעות הגדולה ביותר בחייו. תחושת האחריות האישית שלו להירושימה ונגסקי הניעה אותו להפוך לדובר מוביל על סכנות המלחמה הגרעינית ולייסד את התנועה נגד גרעין.

רגע ההארה של לינקולן הגיע ב-1863, כשככל הנראה הגיע להבנה שהדרך היחידה להפוך את הטבח הנורא של מלחמת האזרחים לנסבל היא לחבר אותו למטרה מוסרית גדולה. הוא הבין ש"שימור האיחוד" בלי עקירת הרוע המוסרי שהרעיל את האומה אינו מטרה שכדאי לרדוף אחריה. הנאום הקצר והמפורס בגטיסברג – כנראה הנאום הקצר ביותר שנשא נשיא אמריקני, ובוודאי בעל ההשפעה הרחבה ביותר – היה יצירה של גאונות מוסרית ורטורית. הוא הגדיר מחדש את המלחמה כמאבק תכליתי למימוש הבטחתה של אמריקה לחירות לכולם.

המחיר האישי של גאונות מוסרית

שלושה מתוך ארבעת האנשים שהוזכרו נרצחו על ידי מתנגדים פוליטיים. איינשטיין, היחיד מהארבעה שלא נרצח, היה נתון למעקב והטרדה נרחבים מצד ה-FBI, והוצג בעקביות כבוגד או אוהד קומוניסטי לא פטריוטי על ידי מבקרים מהימין האמריקאי.

הממד הנוירולוגי

חוקרים חושדים כעת שהיכולת להתרחק מההקשר המיידי ולאמץ נקודת מבט היסטורית ארוכה יותר, כמו צורות אחרות של גאונות, עשויה להיות בעלת מתאמים פיזיים במוח. נוירו-מדענית בשם ננסי אנדראסן כתבה לאחרונה שמחקר שלה על מוחותיהם של אנשים יצירתיים מרמז שהם מצטיינים ב"זיהוי יחסים, יצירת אסוציאציות וקשרים, וראיית דברים בדרך מקורית – דברים שאחרים לא יכולים לראות".

באופן אובייקטיבי, ניתן לראות הפעלות חזקות הרבה יותר (בהשוואה לקבוצת ביקורת) באזורי האסוציאציה של המוח – אזורים נרחבים על פני השטח החיצוני של המוח, ש"מפרשים ומנצלים את המידע שנאסף על ידי האזורים הראשוניים של הראייה, השמיעה, החושים והמוטוריקה.

מה שמעניין במיוחד הוא שהמחקר של אנדראסן תומך בקשר העתיק בין יצירתיות יוצאת דופן לזנים מסוימים של מחלות נפש – ובמיוחד דיכאון והפרעות מצב רוח אחרות. לינקולן היה ידוע בנטייתו המלנכולית, וכיום היה כנראה מאובחן כלוקה בדיכאון קליני. איינשטיין היה בעל היסטוריה משפחתית של סכיזופרניה והציג לדעת אנדראסן כמה תסמינים קלים או גבוליים של האבחנה הזו.

מסקנה: גאונות זה לא רק IQ

הגאונות המוסרית מזכירה לנו שגאונות אמיתית אינה רק יכולת אינטלקטואלית או טכנית יוצאת דופן; היא דורשת גם אומץ מוסרי, נכונות לעמוד מול התנגדות עזה, ויכולת לראות את ההיסטוריה כאילו מבחוץ כדי לשנות את מסלולה.

אנשים כמו לינקולן ואיינשטיין לא זכורים רק בגלל שהיו חכמים או מוכשרים – הם זכורים כי היו מוכנים לשלם מחיר אישי כבד כדי להילחם על מה שהאמינו בו. זו הגדרה עמוקה יותר של גאונות, שחורגת מההישגים הטכניים ונוגעת בליבה של מה שהופך אנשים לגדולים באמת.

הכתבה נכתבה בעזרת קלוד.