פרטיות – למה בעצם אנחנו צריכים אותה, ולאן היא הולכת?

"מות הפרטיות" – כך הוזהרנו בשנים האחרונות מפני האינטרנט, הסמארטפונים, גוגל, פייסבוק, טיקטוק ועוד שלל טכנולוגיות. אבל אותה פרטיות שאנחנו כה דואגים לה גם נולדה לא כזה מזמן. גרוק פורשת בפנינו היסטוריה מקוצרת של הפרטיות – בעבר, בהווה ובעתיד.

בחברות שבטיות קדומות, המושג המודרני של פרטיות כמעט ולא התקיים; במבני מגורים משותפים עם מרחבים פתוחים ומחיצות מינימליות, הפרטיות הייתה מוגבלת לנורמות התנהגותיות – כמו הפניית המבט – ולא להפרדה פיזית. האנתרופולוג האמריקאי אדוארד הול תיאר כיצד תרבויות שונות פיתחו "מרחק אינטימי" – המרחק הפיזי שאנשים שומרים זה מזה – שונה, המשקף תפיסות תרבותיות של פרטיות, אך ברוב המקרים לא היה כמו מושג הפרטיות המודרנו שמשמעותו שאף אחד לא יכול לדעת מה אתם עושים, אלא שבוחרים "להסתכל לכיוון השני" במצבים מסוימים.

המהפכה המשמעותית הראשונה בתפיסת הפרטיות הגיעה עם העיור והתיעוש במאה ה-19. המעבר מקהילות כפריות קטנות ומגובשות לערים בהן אנשים לא מכירים אחד את השני יצר לראשונה את האפשרות ל"זכות להיעזב לנפשך" (The Right to be Left Alone) – ביטוי שטבעו המשפטנים סמואל וורן ולואיס ברנדייס במאמרם פורץ הדרך משנת 1890, שנחשב לאבן היסוד של חוקי הפרטיות המודרניים.

האדריכלות המודרנית שיקפה את השינוי התפיסתי הזה; בעוד שבימי הביניים משפחות שלמות חיו בחלל משותף אחד, במאה ה-19 התפתח המושג של "חדר פרטי" והפרדה ברורה בין מרחבים ציבוריים לפרטיים בבית. הופעת חדר שינה נפרד, מסדרון (שמאפשר תנועה בבית מבלי לעבור דרך חדרים אחרים), ודלתות פנימיות שיקפו את התפתחות תפיסת הפרטיות.

המאה ה-20 הביאה עמה מתח חדש בין טכנולוגיה לפרטיות. הטלפון, המצלמה והעיתונות ההמונית יצרו דרכים חדשות לחדור לפרטיות. בתגובה, התפתחה חקיקה כמו חוק הגנת הפרטיות האמריקאי (1974) וההנחיה האירופית להגנת מידע (1995), ששיקפו תפיסה של פרטיות כשליטה במידע אישי.

המהפכה הדיגיטלית בשלהי המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 חוללה שינוי דרמטי נוסף, כאשר הגבולות בין פרטי לציבורי הפכו נזילים מתמיד. הרשתות החברתיות יצרו פרדוקס: מצד אחד, הן מעודדות שיתוף אינטימי חסר תקדים, ומצד שני, מעלות דאגות עמוקות לגבי איסוף נתונים, מעקב, ואלגוריתמים החודרים לפינות האינטימיות ביותר של חיינו.

חוקי הגנת מידע עכשוויים, כמו GDPR האירופי (2018), מייצגים ניסיון להתמודד עם המציאות החדשה דרך עקרונות של הסכמה מודעת, צמצום איסוף נתונים, ו"הזכות להישכח" (כלומר היכולת של אדם לדרוש למחוק כל מידע אודותיו משירותים טכנולוגיים). אך המציאות הטכנולוגית מקדימה לעתים קרובות את המסגרת המשפטית.
כעת אנו עומדים בפני מספר מגמות שיעצבו את עתיד הפרטיות:

1. ערפול הגבול בין אדם למכונה: טכנולוגיות לבישות, שתלים חכמים ומציאות מדומה מטשטשים את הגבול בין העצמי הפיזי לדיגיטלי. האם מחשבות שנלכדות על ידי ממשק מוח-מחשב זכאיות להגנת פרטיות? שאלה זו מאתגרת את התפיסות המסורתיות.

2. "פרטיות כשירות": בתגובה לאיסוף נתונים נרחב, חברות החלו לשווק פרטיות כמוצר פרימיום. מגמה זו מעלה סוגיות של שוויון – האם פרטיות תהפוך לפריבילגיה של העשירים?

3. פרטיות קהילתית: אנו עדים להתפתחות תפיסה חדשה של פרטיות לא רק כזכות אינדיבידואלית, אלא כערך קהילתי. הבנה כי הפרת פרטיותו של אדם עלולה לחשוף מידע על קהילות שלמות (כמו בניתוח גנטי) מובילה לחשיבה מחודשת על פרטיות כזכות קולקטיבית, שיש להגן עליה אפילו מפני אנשים בתוך הקהילה.

4. "Dataism": ההיסטוריון והפילוסוף הישראלי יובל נח הררי מתאר אידיאולוגיה המקדשת את זרימת המידע החופשית. גישה זו רואה בשיתוף נתונים ערך עליון, ובפרטיות מכשול פוטנציאלי לקדמה.

מכל זה אפשר ללמוד שפרטיות היא מושג שאינו קבוע, אלא נתפש בצורות שונות מעט לאורך ההיסטוריה, בהתאם לנורמות חברתיות וטכנולוגיות. הטכנולוגיות המודרניות מאיימות פחות על עצם קיומו, ויותר על ההגדרות המוכרות שלו. השאלה היא עד כמה אנחנו רוצים, או מוכנים, להילחם על ההגדרות הנוכחיות שלו.