זיכרונות מדומים: כיצד המוח שלנו יוצר זיכרונות של אירועים שלא התרחשו מעולם

רובנו מתייחסים לזיכרונותינו כאל תיעוד מהימן של העבר, כמו סרט תיעודי של חיינו. אולם, מחקרים בתחום הנוירופסיכולוגיה חושפים תמונה מורכבת בהרבה: הזיכרון האנושי אינו מערכת הקלטה ושמירה יציבה, אלא תהליך יצירתי ודינמי בו המוח לא רק משחזר מידע, אלא גם בונה, משנה ולעתים אף ממציא זיכרונות שלמים – תופעה המכונה "זיכרונות מדומים" או "זיכרונות שווא".

פרופסור אליזבת לופטוס מאוניברסיטת קליפורניה, חוקרת מובילה בתחום הזיכרון האנושי, ערכה סדרה של ניסויים, שהדגימו עד כמה קל לשתול זיכרונות מדומים בתודעתם של אנשים: באחד מהם, הצליחה לגרום ל-25% מהמשתתפים להאמין שחוו אירוע שלא התרחש מעולם – כמו אובדן בקניון בילדותם או טיול בכדור פורח – רק באמצעות סוגסטיות מילוליות ותמונות מניפולטיביות. "זיכרונות אלה לא רק נחווים כאמיתיים לחלוטין, אלא גם מלווים בפרטים חושיים עשירים ובתחושות רגשיות אותנטיות" היא הסבירה.

הבסיס הנוירולוגי לתופעה זו טמון באופן שבו המוח מקודד, מאחסן ומשחזר זיכרונות; בניגוד לאמונה הרווחת, המוח אינו שומר זיכרון כיחידה שלמה במקום אחד. במקום זאת, אלמנטים שונים של חוויה – מראות, צלילים, ריחות, רגשות – מאוחסנים באזורים שונים במוח. בכל פעם שאנו נזכרים באירוע, המוח למעשה "מרכיב מחדש" את הזיכרון, ובתהליך זה עשויים להשתרבב פרטים מאירועים אחרים, דמיון, סיפורים ששמענו, ואפילו חלומות.

מחקר שפורסם ב-2023 בכתב העת Nature Neuroscience, בהובלת ד"ר סטיב רמירז מאוניברסיטת הרווארד, השתמש בטכנולוגיית אופטוגנטיקה כדי לזהות בזמן אמת את התאים העצביים המעורבים ביצירת זיכרונות מדומים אצל עכברי מעבדה. החוקרים גילו שאותם מעגלים עצביים המופעלים בעת יצירת זיכרונות אמיתיים פעילים גם בעת יצירת זיכרונות מדומים, מה שמסביר מדוע קשה כל כך להבחין ביניהם.

גורמים רבים עשויים להשפיע על נטייתנו ליצור זיכרונות מדומים:

• סוגסטיות חיצוניות: שאלות מנחות, מידע מטעה או לחץ חברתי יכולים להשפיע על האופן שבו אנו משחזרים זיכרונות.
• הטיות קוגניטיביות: המוח שלנו נוטה "למלא חורים" בזיכרון באמצעות מידע הגיוני או צפוי, גם אם אינו מדויק.
• זליגה בין מקורות מידע: לעתים אנו מתקשים לזהות אם מידע מסוים הגיע מחוויה אישית, מסיפור ששמענו, מסרט שצפינו בו או אפילו מחלום.
• רגשות חזקים: אירועים רגשיים אינטנסיביים עשויים לשבש את תהליך קידוד הזיכרון ולהוביל לזיכרונות מעוותים.

ההשלכות של תופעה זו משמעותיות במיוחד בהקשרים משפטיים, שם עדויות ראייה ממלאות תפקיד מכריע. פרויקט החפות (Innocence Project), ארגון המשתמש בבדיקות DNA לזיכוי אנשים שהורשעו בטעות, מצא שזיהוי שגוי של עדי ראייה היה גורם מרכזי ביותר מ-70% מהמקרים בהם זוכו נאשמים לאחר שנים בכלא. בעקבות ממצאים אלה, מערכות משפט רבות החלו לאמץ פרוטוקולים חדשים לתשאול עדים ולזיהוי חשודים, המתחשבים בטבעו השברירי של הזיכרון האנושי.

בחיי היומיום, תופעת הזיכרונות המדומים יכולה להסביר מריבות משפחתיות על "מי אמר מה" או מדוע אחים זוכרים לעתים את אותו אירוע ילדות באופן שונה לחלוטין. היא גם מספקת הסבר לתופעה המכונה "אפקט מנדלה" – זיכרון קולקטיבי שגוי של קבוצות גדולות אודות אירועים היסטוריים או תרבותיים.

מחקרים אחרונים מציעים גם שזיכרונות מדומים עשויים למלא תפקיד חיובי: הם עשויים לסייע בפתרון בעיות יצירתי, בלמידה ואפילו בהכנת המוח לאירועים עתידיים. פרופסור דניאל שקטר מאוניברסיטת הרווארד טוען ש"אותה גמישות קוגניטיבית המאפשרת לנו ליצור זיכרונות מדומים היא גם זו המאפשרת לנו לדמיין עתיד, להבין נקודות מבט של אחרים ולהגיע לתובנות חדשות".

אין דרך מוחלטת למנוע יצירת זיכרונות מדומים, אך יש אסטרטגיות שיכולות לשפר את דיוק הזיכרון שלנו:

• תיעוד חוויות בזמן אמת (יומנים, צילומים ללא עריכה);
• מודעות לגורמים העשויים לעוות זיכרון, כמו שאלות מנחות או סוגסטיות;
• הימנעות מניסיון אקטיבי לשחזר זיכרונות מודחקים ללא הנחיה מקצועית;
• זהירות בהערכת הוודאות של זיכרונותינו, במיוחד אלה הרחוקים בזמן.

הבנת הטבע היצירתי והדינמי של הזיכרון האנושי אינה מפחיתה מערכו, אלא מאפשרת לנו להתייחס אליו באופן מודע ומפוכח יותר. כפי שניסח זאת חוקר המוח אוליבר סאקס: "זיכרונותינו אינם רק העבר, הם גם מי שאנחנו בהווה".

הכתבה נכתבה בעזרת קלוד.