האם יש צפירה ביום הזיכרון גם במדינות אחרות?

בישראל, הצפירה היא סמל מרכזי בימי הזיכרון – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שאותו נציין הערב ומחר, ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שאותו נציין ביום רביעי (החל משלישי בערב) הבא. בשעה קבועה, צופרים ברחבי המדינה משמיעים קול ממושך (נזכיר: שתי דקות בשעה 10:00 ביום השואה, דקה אחת בשעה 20:00 בערב יום הזיכרון ושתי דקות בשעה 11:00 ביום הזיכרון עצמו), ותושבים עוצרים את פעילותם, עומדים ומכבדים את זכר הנספים והנופלים.

הצפירה בישראל היא יותר מסתם אות קולי; היא רגע של אחדות לאומית. במהלך הצפירה, התנועה ברחובות נעצרת, אנשים עומדים במשרדים ובבתים, והמדינה כולה קופאת לכמה דקות. המנהג החל בראשית ימי המדינה, כאשר נקבעה דקת דומייה ביום הזיכרון לחללי מלחמת העצמאות, והתפתח עם השנים לשימוש בצופרים, שמבטיחים שכולם ישמעו וייקחו חלק. הצליל החזק והחד של הצופר, בניגוד לדממה, יוצר ניגוד סמלי בין החיים לזיכרון המוות.

האם המנהג הזה ייחודי לישראל, או שקיימות גרסאות דומות ברחבי העולם?

צפירה או דומייה?

לאחר מלחמות העולם (גם הראשונה וגם השנייה), קבעו מדינות רבות ימי זיכרון ואבל על האבדות הכבדות בהן. חלק מימי הזיכרון הללו היו דקות דומייה, שבמהלכן עוצרים פעילות ועומדים. תחילה נהגו מדינות רבות להשמיע צפירה במהלך הדקה הזו – אך ברוב המדינות שהשמיעו צפירות בעבר נטשו את המנהג הזה במהלך השנים שעברו מאז.

כיום, בבריטניה לדוגמא, נוהגים ללוות דקות דומייה בטקסים רשמיים בנגינת חצוצרה; ברוב מדינות אירופה האחרות מצלצלים פעמוני הכנסיות במהלך דקות דומייה; בארה"ב לא משמיעים צפירות, ולעתים משמיעים נגינת חצוצרה במהלך דקת הדומייה בטקסי זיכרון. כמובן שבכל המקרים הללו, הצלילים המושמעים לא מלווים בהפסקה גורפת של החיים סביב, ורק האנשים המשתתפים בטקסים עומדים דומם. ההשתתפות אינה מחייבת את כלל האוכלוסייה, והדממה אינה מופרעת על ידי צליל חיצוני כמו הצופר.

ביפן נוהגים לציין ב-6 וב-9 באוגוסט את ימי השנה להטלת הפצצות על הירושימה ונגסאקי, כאשר בכל אחת מהערים נהוגה דקת דומייה בשעה שבה הוטלו הפצצות, המלווה בשילוב של סירנות ו”פעמוני שלום”; ברוסיה ישנם מקומות שנוהגים להשמיע סירנות או צפירות ב-9 במאי (“יום הניצחון") – אך המנהג פחות אחיד ופחות מחייב את הציבור כולו.

בכל המקרים, צלילים כמו צופרים, סירנות או פעמונים משמשים לעיתים כאות להתחלת דקת דומייה עבור משתתפים בטקסים, אך אינם יוצרים את אותו אפקט של עצירה לאומית מוחלטת שאנחנו מכירים בישראל.

אם כן, הצפירה הישראלית אינה מנהג מקורי, אך היא קיבלה עם השנים אופי ייחודי בכמה היבטים:

• היקף ההשתתפות: הצפירה אצלנו היא אירוע לאומי, שמפסיק את החיים הציבוריים כמעט לחלוטין. בכך היא שונה מדקות דומייה שמתקיימות בעיקר בטקסים או בהקשרים מוגבלים.
• השימוש בצופרים: בעוד שדקת דומייה שקטה מטבעה, הצפירה הישראלית משלבת צליל חזק, שמושך את תשומת הלב ומסמל את המעבר מהחיים הרגילים לזיכרון.
• הקשר תרבותי: הצפירה היא חלק מהאתוס הלאומי הישראלי, שקושר בין זיכרון השואה, הקמת המדינה והמלחמות. במדינות אחרות, מנהגי הזיכרון עשויים להיות מפוזרים יותר או פחות מחייבים.

הכתבה נכתבה בעזרת גרוק.