זו הסיבה שרגעים מביכים ‘צרובים’ לנו בזיכרון

זה קרא לכולנו: באיזשהו שלב בבית הספר, בסביבות כיתה ד’-ה’, קראנו למורה "אמא". זה לא קרה בכוונה, ואת השם של אותה מורה שכחנו כבר מזמן – אבל את הרגע הזה אנחנו פשוט לא מסוגלים לשכוח, למרות שעברו 20 שנה. הזיכרון צלול וחד כאילו קרה אתמול – אבל כשאמא מצאה בניקיונות לפסח את התעודה שלנו מכיתה י’ עם שתי עשיריות בציונים, אנחנו מופתעים, כי אין לנו שום זיכרון של האירוע הזה. מדוע המוח מעניק לרגעים מביכים קדימות כה גבוהה בזיכרון על פני רגעים שהיינו שמחים להתגאות בהם?

התשובה טמונה בתגובה הייחודית של המוח לחוויות מביכות: כשאנו חווים מבוכה, האמיגדלה – מרכז עיבוד הרגשות, בדגש על פחד, במוח – מופעלת באופן חזק במיוחד. במקביל, ההיפוקמפוס, האחראי על יצירת זיכרונות, פועל במלוא העוצמה. השילוב של רגש עז וקידוד זיכרון אינטנסיבי יוצר "חותמת רגשית" חזקה על האירוע.

חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד גילו שזיכרונות מביכים מפעילים מעגל עצבי דומה לזה המופעל בטראומה – אם כי בעוצמה נמוכה יותר. התופעה, שזכתה לכינוי "צריבת מבוכה", משמרת את הזיכרון בפרטים חדים וחושיים – כולל ריחות, צלילים ותחושות גופניות שנלוו לאירוע.

מבחינה אבולוציונית, יש היגיון בזכירת רגעים מביכים; מבוכה היא אות אזהרה חברתי, המסמן לנו שחרגנו מנורמות קבוצתיות, ושהמעמד החברתי שלנו בסכנה. עבור אבותינו, השתייכות לקבוצה הייתה חיונית להישרדות, ולכן המוח התפתח לתת עדיפות לזיכרונות שיכולים לעזור לנו להימנע ממצבים דומים בעתיד.

תופעה נוספת היא "הטיית הזרקור" – הנטייה שלנו להאמין שאחרים שמים לב למעשינו ומעריכים אותם הרבה יותר מכפי שקורה במציאות. מחקר פסיכולוגי הראה שאנשים מעריכים שהמבוכה שלהם נראית לאחרים חמורה פי שניים מכפי שהיא באמת נתפסת. עיוות תפיסתי זה מעצים את עוצמת הזיכרון.

בניגוד לכך, הצלחות נתפסות כ"נורמליות" או צפויות, ולכן אינן מקבלות את אותה רמת עיבוד רגשי. מחקר הדמיית מוח הראה שהצלחות מפעילות בעיקר את האזורים הקוגניטיביים של המוח, בעוד שכישלונות ומבוכות מפעילים את שני המסלולים – הרגשי והקוגניטיבי – מה שיוצר זיכרון עמוק ועשיר יותר לרגעים השליליים.

מעניין שישנם הבדלים תרבותיים בעוצמת התופעה: במחקר השוואתי בין סטודנטים אמריקאים ויפנים, נמצא שהיפנים זכרו אירועים מביכים בפרטים רבים יותר, כנראה בשל הדגש התרבותי החזק במיוחד על הרמוניה חברתית והימנעות מאיבוד פנים בתרבות היפנית הקפדנית להחריד.

אם כן, הזיכרונות המיותרים הללו שעולים לנו מדי פעם אינם ניסיון אכזרי של המוח להתעלל בנו, אלא מנגנון הישרדותי עתיק שמנסה להבטיח שלא נחזור על טעויות. הבנת התהליך עשויה לעזור להפחית את השפעתו הרגשית של הזיכרון, ולראות את המבוכה כמו שהיא באמת – חלק נורמלי מהחוויה האנושית.

הכתבה נכתבה ברובה ע"י קלוד.