"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

למה אנשים שאוכלים רק טייקאוויי מכורים לתוכניות בישול?

תוכניות הבישול הן שיאניות הרייטינג של הטלוויזיה בעידן הסטרימינג. למה אנחנו לא מסוגלים להפסיק לצפות בזרים מכינים מתכונים שרובנו כנראה לא נטעם לעולם, ולמה קוראים לזה “פורנוגרפיית אוכל”?

,עודכן
0השמעה
חיים כהן במאסטר שף. צילום: רועי ברקוביץ

מדי ערב, מיליוני אנשים נדבקים למסכים כדי לצפות במתחרי "מאסטר שף", “משחקי השף", “המטבח המנצח", “בואו לאכול איתי" ועוד מגוון תוכניות בישול ואפייה מכינים מנות מורכבות שרובנו לעולם לא ננסה להכין בעצמנו. זוהי תופעה מרתקת – למה אנחנו כל כך מרותקים לתוכניות בישול ולומדים להגות את שמותיהם של מאכלים מהמטבח הגיאורגי, אם בבית אנחנו אוכלים לכל היותר רביולי מ”וולט”?

המוח שלנו מגיב לתוכניות בישול באופן דומה לתגובתו לפורנוגרפיה: צפייה באוכל מושלם מפעילה את מערכת התגמול במוח ומשחררת דופמין, הורמון ההנאה. אנחנו חווים סיפוק עקיף מבלי להשקיע את המאמץ הנדרש בהכנה.

בנוסף, תוכניות בישול מציעות נרטיב ברור עם התחלה, אמצע וסוף, המספק תחושת סגירה שקשה למצוא בחיים האמיתיים, או אפילו בתוכניות ריאליטי שבהן המשתתפים לא באמת משיגים מטרה מסוימת מלבד פרס למי ששרד הכי הרבה בבית או באי או הגיע הכי מהר ליעד אקזוטי שאת שמו לא נזכור 5 דקות אחרי סוף הפרק. הדרמה של "האם הסופלה יעלה?" או "האם המתמודד יסיים בזמן?" יוצרת מתח דרמטי שמחזיק אותנו מרותקים ונותן לנו תשובה כמעט מיידית.

תוכניות מהז’אנר הזה משמשות גם כבריחה מהמציאות. בעולם של לחץ וחוסר ודאות, יש משהו מנחם בצפייה במישהו שיודע בדיוק מה הוא עושה. הביטחון של הבשלנים החצי-מקצוענים והתוצאה הצפויה מעניקים תחושת שליטה, שלעתים קרובות חסרה בחיינו.

לפי מחקר של אוניברסיטת אוקספורד, צפייה בתוכניות בישול גם מעניקה "מומחיות פסיבית" – אנחנו מרגישים שרכשנו ידע שיכול להיות רלוונטי לחיינו, גם אם בפועל איננו מיישמים אותו. זוהי צריכת תרבות בלי התחייבות לפעולה – בניגוד, נניח, לתוכניות טריוויה, שבהן אין שום ספק שלעולם לא נצטרך לזכור מי היה הרמטכ”ל ה-6.

מרכיב נוסף הוא הנוסטלגיה. בישול מקושר עם זיכרונות חמים של ארוחות משפחתיות, והצפייה בתוכניות אלו מעוררת הרגשה נוסטלגית ומנחמת.

תוכניות בישול מציעות גם חיבור לפשטות ולאותנטיות המנוגדות לחיים הדיגיטליים שלנו. אוכל היה ונשאר פיזי, עם טעם, ריח ומרקם שרבים מאיתנו מסוגלים לדמיין, גם אם מעולם לא אכלנו קרוקומבוש או מז’וז’ין.

אז בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם צופים במרתון של בזמן שאתם מזמינים פיצה, זכרו שאינכם לבד. הקסם של תוכניות בישול הוא ביכולתן לספק הנאה רגשית, אינטלקטואלית וחושית - גם בלי לנקוף אצבע במטבח.

הכתבה נכתבה ברובה ע"י קלוד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר