עליבא-במייל: איך מופצים מיתוסים שקריים בעידן המידע?

בעבר, אגדות אורבניות נדדו לאיטן מפה לאוזן, מתפתחות ומשתנות במשך שנים. בעידן המידע, מיתוסים מודרניים יכולים להתפשט בתוך שעות, לעבור שינויים מהירים ולהשפיע על מיליונים – ובמקרים רבים מדי בלי שיש בהם שום גרם של אמת. כיצד מתפתחות אגדות עירוניות בעולם שבו הגבול בין אמת לבדיה מטושטש יותר מתמיד? ביקשנו מ-Claude לפצח לנו את סוד המיתוסים האינטרנטיים, כדי שאולי נלמד למה להאמין ולמה לא גם בלי לחפש את הסיפורים כל פעם מחדש ב"לא רלוונטי".

תופעה בולטת בתחום היא ה"קריפיפסטה" – הלחם של creepy ו-pasta, לא על שם המאכל האיטלקי, אלא כסלנג המבוסס על המונח האינטרנטי copypasta, שהופיע בשנת 2006 ומיועד ללעוג למנהג המגונה של גולשים to copy and paste, כלומר להעתיק טקסטים מיותרים ולשתף אותם במיילים, פורומים ובלוגים. קריפיפסטה נוצר כדי לתאר תופעה שהחלה ב-2007, של שיתוף סיפורי אימה מתפתחים ברשת, שגולשים מתחילים להוסיף להם "ראיות" משלהם כדי לגרום להם להישמע מפחידים או מטרידים יותר.

אחד המאפיינים המעניינים של מיתוסים דיגיטליים הוא המהירות שבה הם עוברים מוטציות. "סלנדרמן", דמות אימה בדיונית שנוצרה בפורום אינטרנטי ב-2009 במסגרת טרנד הקריפיפסטה שהזכרנו בפסקה הקודמת, התפתחה במהירות למיתוס מודרני עם מאות גרסאות, משחקי וידאו (החל מ-2012) ואפילו סרט קולנוע שיצא ב-2018. בניגוד לאגדות עירוניות מסורתיות, ניתן לעקוב אחר התפתחותו בזמן אמת.

רשתות חברתיות יוצרות כר פורה במיוחד להתפתחות אגדות אורבניות. הן משלבות את המיידיות של התקשורת הדיגיטלית עם אלמנטים של קהילתיות מסורתית, באופן שבו אנשים משתפים מיתוסים לאו דווקא בגלל שהם מאמינים בהם, אלא מפני שהשיתוף שלהם הלאה מעניק תחושת שייכות ואף עזרה לזולת (במקרים של הודעות בסגנון "לקרוא ולהעביר – מגיע לכם כסף מגוגל בתביעת פשרה", כאשר שוכחים לכתוב שהפשרה חלה על אזרחי ארה"ב בלבד. וזה, אגב, סיפור אמתי לחלוטין, שאירע בחודש האחרון).

האספקט הוויזואלי של מיתוסים מודרניים הוא משמעותי. תמונות שנערכו בפוטושופ או סרטוני "דיפ-פייק" יכולים להעניק אמינות לסיפורים דמיוניים. כפי שנהוג לומר, תמונה שווה אלף מילים, וסרטון שווה אלף תמונות (לעתים קרובות באופן מילולי מאוד – נניח, אם אורך הסרטון 16.6 שניות בקצב של 60 פריימים לשנייה).

מעניין במיוחד הוא האופן שבו מיתוסים מודרניים משקפים חרדות תרבותיות עכשוויות. בעוד שאגדות אורבניות בעבר שיקפו פחדים מזרים או מטכנולוגיות חדשות, המיתוסים הדיגיטליים משקפים לעתים קרובות חרדות מפרטיות, זהות מקוונת ובינה מלאכותית.

למרות תפוצתן המהירה, אגדות עירוניות דיגיטליות ממשיכות למלא תפקידים חברתיים דומים לאלו המסורתיות: הן מעבירות מסרים מוסריים, מזהירות מפני סכנות, ומחזקות נורמות חברתיות. ההבדל המרכזי הוא קצב ההתפתחות וההפצה, והיכולת לחקור את מקורותיהן – מה שהופך אותן למראה מרתקת של התרבות הדיגיטלית העכשווית.