"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מדינה לכל דורש: האנשים האלה הקימו לעצמם מדינות

לפי בדיחה מוכרת שאולי מבוססת על אמת ואולי לא, טען פעם בן גוריון שהוא "ראש ממשלה של 2.3 מיליון ראשי ממשלה". מוכרת אף יותר האמירה לפיה כל ישראלי חושב שהוא יכול לנהל את המדינה. ובכן – הנה כמה דוגמאות לאנשים שהלכו והקימו לעצמם מדינות משלהם, שכמה מהן אפילו שרדו "מלחמות"

, עודכן
0השמעה
"פה אתם רוצים להקים מדינה?". המחשה: פידי באמצעות Midjourney

דמיינו מדינה שבה אתם קובעים את החוקים. עכשיו תפסיקו להקשיב לתוכניות ארכיון של "המילה האחרונה" עם אברי גלעד וג’קי לוי והשטויות שלהם על "דרקוניה”, והכירו את ה"מיקרו-מדינות", או "מיקרו-אומות" – מעין טרנד קצת פחות מוכר מהמאה האחרונה, של אנשים שהכריזו על שטח מסוים כישות מדינית עצמאית, ללא כל הכרה בינלאומית או יכולת להגן על השטח מפלישה של הצבאות של המדינות שסביבם (מה שלפעמים קורה ולפעמים לא), לעתים מתוך מחאה ולעתים כבדיחה. Claude מביא לנו בקצרה את סיפוריהן של כמה "מדינות" כאלו.

סילנד היא אחת המיקרו-מדינות הוותיקות והמוכרות יחסית. היא ממוקמת בעמדה צבאית נטושה בשטח של כ-0.004 קמ"ר על שני עמודי בטון חלולים בים הצפוני, 7 ק"מ ממזרח לחופי בריטניה. ב-1967 השתלט עליה פאדי רוי בייטס, קצין בריטי לשעבר, והכריז עליה כמדינה עצמאית, עם דגל, מטבע ודרכונים משלה המונפקים תמורת תשלום. היא אף התמודדה מול שתי “מלחמות”, שעליהן סיפרנו כאן. למרות שאינה מוכרת רשמית, סילנד נהנית ממעמד משפטי עמום, בשל מיקומה במים בינלאומיים.

גם בישראל קמה מיקרו-מדינה, כאשר ב-1971 הכריז אלי אביבי על הבית ששכר זה כ-20 שנה בחוף אכזיב כמדינה עצמאית על שם החורבה העתיקה הסמוכה אליו, במחאה על הקמת הגן הלאומי בסמוך לביתו. למעשה, זה היה בעיקר אכסניה לנופשים צעירים והוללים בשנות ה-70 וה-80. אביבי עצמו נפטר ב-2018, ואשתו, רינה אביבי, היא התושבת האחרונה של ה"מדינה" שגודלה קטן מזה של מגרש כדורגל.

הרפובליקה של מוֹלוֹסיה במערב נבדה מייצגת פן יותר קליל של הטרנד. היא נוסדה ב-1977 על ידי קווין בּוֹ, אמן קונספטואלי, כביקורת על מערכות פוליטיות. למדינה הזעירה, ששטח השיפוט שהיא טוענת לבעלות עליו חולש על כ-46,000 מ"ר, שאותם רכש בו ב-1998 (והוא משלם עליהם מסים לארה”ב, שאותם הוא מכנה “מימון לסיוע חוץ”). יש מערכת חוקים מעט מוזרה: ערך המטבע שלה צמוד לבצק עוגיות של פילסברי, אסור לתופף בחדרי אמבטיה, פיצוץ נשק גרעיני בשטח המדינה גורר קנס של 500 וַלוֹרַה (כ-400 דולר), דגי שפמנון אסורים לפי חוק "בגלל שהם פשוט לא חיים כאן" ואסור לאכול בה בצל או תרד, מכיוון שבו לא אוהב אותם.

ב-1982 קמה מיקרו-מדינה נוספת בתוך ארה"ב, כאשר ראש העיר קי-ווסט, עיירה הממוקמת על אי קטן לחופי פלורידה, ניסה למחות על מה שתפש כרדיפה של השלטונות אחר תיירים המגיעים לאי. הוא הכריז על עצמאות "רפובליקת הכונכייה" ועל "מלחמה" נגד ארה"ב, שהסתיימה לאחר דקה אחת בבקשה לסיוע צבאי. זו לא היתה הפעם האחרונה שבה עיירת-האי הכריזה "מלחמה" על ארה"ב – ועל כך סיפרנו כאן.

ליברלנד, שנוסדה ב-2015 על שטח מחלוקת בין סרביה לקרואטיה ע”י הפוליטיקאי הצ’כי הליברטריאני ויט יֶדְליצ’קַה, מייצגת גישה אידיאולוגית יותר. היא מבוססת על עקרונות של חופש מירבי ומיסוי מינימלי. לדברי ידליצ’קה, 700,000 אנשים ביקשו אזרחות, אך בפועל המדינה אינה מאוכלסת, והשלטונות הקרואטיים מונעים גישה ל-7 הקמ”רים של שטחה, בגדה הקרואטית של נהר הדנובה.

מבחינה משפטית, אמנת מונטווידאו (1933) מגדירה ארבעה תנאים להכרה במדינה: אוכלוסייה קבועה, טריטוריה מוגדרת, ממשלה, ויכולת לנהל יחסים עם מדינות אחרות. רוב המיקרו-מדינות נכשלות באחד או יותר מהתנאים הללו. למרות זאת, התופעה ממשיכה לצמוח, וברשת קמו אף מיקרו-מדינות וירטואליות ששואפות להחיל חוקים על תושבי מדינות אחרות באמצעות חוזים חברתיים, ופרויקט אחד שמנסה להפוך אי נטוש למדינה באמצעות השקעות מכל העולם בתמורה לאזרחות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר