במשך דורות נשען המשפט על המילה - עדות, מסמך וטיעון. אך בעידן הדיגיטלי, שבו דימוי חזותי עשוי לשכנע יותר מאלף מילים, משתנה אופי ההליך המשפטי.
היום, לא רק עדים ומסמכים ניצבים במרכז, אלא גם הדמיות ממוחשבות, אנימציות רפואיות, סרטוני AI וחוויות מציאות מדומה. בארה"ב שופט כבר "ביקר" בזירת פשע באמצעות משקפי VR, ובתיק אחר הוצגה "הצהרת קורבן" מנוח שנוצרה בבינה מלאכותית.
כלים אלה מפשטים סוגיות מדעיות ומדגישים טענות מורכבות, אך הם גם עלולים "לעקוף" את שיקול הדעת דרך השפעה רגשית חזקה.
לצד ההסדרה הפורמלית, רצוי להעמיק גם את האוריינות החזותית של שופטים ועורכי דין - היכולת לבחון דימויים באופן ביקורתי, להבין כיצד נוצרו, מה הם מדגישים ומה הם עשויים להחסיר. כך ניתן יהיה להבטיח שימוש אחראי באמצעים חזותיים בעידן הדיגיטלי
מחקרים מראים שתמונה נקלטת מהר יותר ממילים ומפעילה קודם את הרגש. אנימציה חלקה יוצרת תחושת סיבתיות, ותמונה חדה מקבעת זיכרון עוצמתי. גם שופט מקצועי אינו חסין להשפעה כזאת - ולכן נדרשים כללי משחק ברורים.
אחת הבעיות המרכזיות היא העדר הבחנה בין שני סוגי כלים חזותיים:
ראיה מהותית - הדמיה או חומר חזותי שמוצג כראיה לעובדות שבמחלוקת, ולעיתים מציע שחזור או מודל עובדתי חדש. כך למשל, בתיק תאונת דרכים ניתן להציג סימולציה ממוחשבת המבוססת על נתוני מהירות, בלימה ותוואי הדרך, המתיימרת לשחזר את מסלול הרכב. זו ראיה מהותית, שיש לוודא כי היא עומדת בסטנדרטים המקצועיים והמדעיים המקובלים בתחום, מבחינת המודל, הנתונים והמתודולוגיה.
עזר המחשה - הדמיה שאינה מוסיפה שכבת עובדות חדשה, אלא רק ממחישה לעין את מה שכבר עולה מן העדות או חוות הדעת. למשל אנימציה שממחישה את תיאור המומחה. כאשר שני הסוגים מוצגים ללא הבחנה, ההמחשה עלולה להתפרש בטעות כראיה של ממש.
גם בעולם מתמודדים עם הבעיה. בארה"ב נכנס לתוקף בדצמבר 2024 כלל 107, שמבהיר כי עזר המחשה איננו ראיה, אלא "כלי פדגוגי בלבד".
בישראל, לעומת זאת, אין עדיין הסדרה דומה. כך, למשל, המשפט החוזר של רומן זדורוב בפרשת רצח תאיר ראדה ז"ל, ממחיש את המורכבות שעשויה להתעורר בעת שימוש בעזרים חזותיים בהליך השיפוטי.
במהלך עדותו של ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית, הוצגו בפני בית המשפט איורים סכמטיים שנועדו להמחיש סוגיה מדעית מורכבת. השימוש בהם מדגים היטב את תרומתם האפשרית של אמצעים חזותיים להבנת סוגיות מקצועיות, אך גם מעלה באופן עקרוני את הצורך להבטיח כי לכל צד תהיה הזדמנות לעיין בעזרים מראש ולהיערך לחקירה נגדית.
במערכת שבה שופט מקצועי שומע כמעט כל ראיה ומכריע לבדו, ההבחנה בין ראיה מהותית לבין עזר המחשה חיונית לשמירה על הוגנות ושקיפות.
הפתרון אינו להרחיק את הטכנולוגיה מבית המשפט, אלא להכניס אותה פנימה באחריות ובשקיפות. שלושה צעדים יכולים לשמור על האיזון: עיגון של ההבחנה בין ראיה לבין עזר המחשה, חובת גילוי מוקדם של כל עזר דיגיטלי לצד השני במשפט, כולל נתונים ומתודולוגיה, ותיעוד ובקרה - כל עזר חזותי ילווה ב"תמצית הסבר", שתגדיר את מטרתו, מקורו והגבולות שלו ושתצורף לפרוטוקול הדיון בבית המשפט.
לצד ההסדרה הפורמלית, רצוי להעמיק גם את האוריינות החזותית של שופטים ועורכי דין - היכולת לבחון דימויים באופן ביקורתי, להבין כיצד נוצרו, מה הם מדגישים ומה הם עשויים להחסיר. כך ניתן יהיה להבטיח שימוש אחראי באמצעים חזותיים בעידן הדיגיטלי.
הטכנולוגיה איננה איום על מערכת המשפט - היא הזדמנות. אם נדע להציב גבולות ברורים, נוכל להבטיח שגם בעידן של בינה מלאכותית ומציאות מדומה הצדק לא רק ייראה, אלא גם ייעשה.
הכותב הוא עו"ד העוסק בתחום האזרחי וממייסדי המכון להמחשה רפואית-משפטית (IMLI)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו