המשרות הבכירות בכדורגל העולמי - כר פורה לשחיתות

במישל פלאטינינתקלתי בפעם הראשונה כשהייתי ילד בן 11. נבחרת ישראל שיחקה בטורניר הכדורגל האולימפי במונטריאול 1976 נגד צרפת, ובשלוש וחצי לפנות בוקר ראיתי במיטה בטלוויזיה קטנה, בשחור־לבן, את אותו פלאטיני משווה בפנדל ל־1:1 מול נבחרת ישראל, ומציל לנבחרתו נקודה.

בלי להביא בחשבון את ז'יסט פונטיין ורמון קופה, כוכבי צרפת בפיפטיז, פלאטיני היה גדול הכדורגלנים בצרפת עד העידן שהביא לצרפת את הזכייה במונדיאל לפני 21 שנה, שבמרכזו זינאדין זידאן.

אבל אם מחפשים את הסימנים לכך שפלאטיני יצמח להיות בנדיט לא קטן, הרי שכיו"ר הוועדה המארגנת של המונדיאל בצרפת 1998, ובלחצו הכבד, קיבלה עיר אפורה בצרפת, סנט אטיין, את הזכות להיות אחת מהערים המארחות בגביע העולם. פלאטיני פשוט שיחק בה בעבר, וזכה איתה באליפות שסידרה לו מעבר מתוקשר ליובנטוס.

יש משהו במשרות הבכירות האלו בכדורגל העולמי, שמוצף בשני העשורים האחרונים בכספי עתק, שהופך אותן לכר פורה לפיתוי ושחיתות. נכון שאין לצפות שעל כיסא נשיא פיפ"א או אופ"א תשב דמות בדמותה של רעיה יגלום, שניהלה בזמנו את ויצ"ו, אבל לכל מעשה נכלולי יש גבולות, ומסתבר שמעטפות שעוברות מיד ליד עושות בסופו של יום את העבודה.

מישל פלאטיני // צילום: אי.פי.איי

האצטדיון בדוחא שבקטאר // צילום: אי.פי

הבעיה עם עסקני ספורט רמי דרג היא שבשלב מסוים הם מאבדים את הקשר עם האדמה, עם הרחוב. "יוסטון, יש לנו בעיה", היו כולם צריכים לזעוק כבר לפני עשור כמעט, כאשר קטאר, התלושה כל כך מכל תרבות של כדורגל, עקפה ב־2010 מעצמות כמו יפן, ארה"ב, אוסטרליה ודרום קוריאה - וזכתה באירוח המונדיאל ב־2022. המופרכות של הזכייה של קטאר צועקת, שלא לומר בוכה לשמיים. ביוני־יולי, שהם חודשי המונדיאל הקבועים, הטמפרטורה בדוחא נוסקת ל־50 וצפונה, ככה שהתכנון הוא שלתשעת האצטדיונים שייבנו שם בשלוש השנים הקרובות (ברדיוס של עשרות קילומטרים בודדים), יגיע הקהל למונדיאל שיתקיים בנובמבר־דצמבר, כשהליגות הסדירות בעולם משוחקות. ובמילה אחת - סמטוחה.

פלאטיני, שהודח מנשיאות אופ"א על ידי ועדת האתיקה והורחק מכל פעילות עד 2021, היה מתומכי האירוח המוזר הזה, ואתמול בבוקר דפקו אצלו על הדלת. קצין המשטרה, בטח בשפתיים יבשות, ביקש ממנו להתלוות אליו לניידת. כך חולפת תהילת עולם.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות