גביע אסיה לאומות 2024 יוצא לדרך בקטאר, ואם נסתמך על ההפקה הקטארית המרהיבה של המונדיאל - צפוי לנו טורניר מרתק. אבל בדיוק כמו שגביע העולם 2022 נקשר עם פוליטיקה, כשביקש להציב את העולם הערבי בכלל, ואת קטאר בפרט, במרכז הספורט העולמי, כך גם גביע אסיה. למה? כי הון פוליטי וכדורגל תמיד הלכו יד ביד. גם במזרח התיכון מנהיגים ושליטים משתמשים בזירה הספורטיבית לצבירת הון בזירה הפוליטית.
אז איפה נפגוש את הפוליטיקה בטורניר הקרוב? סביר להניח שהמלחמה בעזה תתפוס מקום בולט במשחקים: בשלטים ובדגלים שביציעים, בשירי אוהדים ובכאפיות שיעטו עליהם שחקנים, סמל להזדהות עם אוכלוסיית עזה. אבל מעבר לגילויי אהדה לתושבי הרצועה ולנבחרת פלשתין (שמשתתפת בטורניר), ומעבר לניסיונות של קטאר להגן על התואר, ישנן שלוש מדינות שתולות תקוות גדולות בהצלחת הנבחרת שלהן בטורניר כדי להניב רווחים פוליטיים: לבנון, סוריה ואיראן.
לבנון נמצאת במשבר הקשה ביותר בעשרות השנים האחרונות. "אין מנהיגות בלבנון. רמת הריקבון והשחיתות, אתה מתחיל להתייאש. [לכן] הגישה של האנשים היא להתפלג. יש חיץ ביניהם", אומר פרופ' האני חסן מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות. הוא מסביר שבגלל זה "לכדורגל יש משמעות מיוחדת. הוא נותן לאנשים סיבה לחגוג ולהתאחד. הנבחרת יכולה לייצג את מה שאנו שואפים כאומה". אם יש משהו שיכול לתת ללבנונים קצת אסקפיזם, במיוחד על רקע החשש ממלחמה מול ישראל, זה הכדורגל.
עוד שחקן בזירה הלבנונית הוא מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, אוהד כדורגל מושבע שלוטש עיניים לכיוון הטורניר. חיזבאללה תומך במועדון הכדורגל השיעי אל־עהד, שמחזיק באליפות ליגת העל בלבנון, ואף מממן אותו. אל־עהד שלחה לא פחות מתשעה שחקנים לנבחרת הלאומית. אם יש מישהו שזקוק להישג של הנבחרת שישכיח מהלבנונים את צרות החיים, ובמקביל ירים גם אותו וגם את הארגון שבראשו הוא עומד, הרי זה נסראללה.
לא רחוק מביירות מסתכל בשאר אל־אסד מארמונו שבדמשק על גביע אסיה, ומייחל ש"הנשרים של קאסיון" יפתיעו על כר הדשא בקטאר. שנים קשות עברו על הנבחרת הסורית הלאומית, כמו גם על המדינה שנקרעה כולה במהלך מלחמת האזרחים. חילופי דורות ושחקנים לא היטיבו עם "הנשרים", ובמוקדמות מונדיאל 2026 הנבחרת ממוקמת שלישית בבית ב' עם ניצחון והפסד. אבל הכדורגל מלא בהפתעות והנבחרת הסורית יודעת לגלות נחישות.
בעבר השכיל אסד למנף את הצלחות הכדורגל לטובת רווחים פוליטיים, ואף גִייס את המשחק ככלי בשירות הדיפלומטיה הסורית. כך שהעפלה לשלב שמינית הגמר, ואף מעבר לו, תהיה הישג שאסד יתעל למען חיזוק הלגיטימציה ושיפור תדמית המשטר כלפי פנים וגם כלפי חוץ. מה גם שאם יחליט להופיע ולצפות בנבחרת הלאומית, יהיה זה אצבע בעין של הקטארים, שלאורך שנים מימנו את המורדים נגדו.
האדרה עצמית איראנית
אבל בעוד שסיכויי ההצלחה של הלבנונים והסורים במשחקים די קלושים, איראן יכולה לעשות את כל הדרך עד לגמר. הצלחת "הנבחרת הלאומית" (הכינוי הרשמי של הנבחרת) היא הצלחתו של המשטר. כך היה בתקופתו של השאה פהלאווי, וכך גם בזמן שלטונם של האייתוללות - הכדורגל נתפס כאמצעי להאדרה עצמית או ככלי לתעל לכיוון אחר קשיים מבית. אולם בדיוק כפי שהמשחק משרת את המשטר, כך הוא גם משרת את האופוזיציה. ובמונדיאל האחרון, על רקע מהומות החיג'אב באיראן, כר הדשא בקטאר הפך לבמה המרכזית של המחאה.
כיוון ששחקני הנבחרת ידעו שהמשטר בטהרן ימנף את הישגיהם לטובת צרכיו הפוליטיים, סרדאר אזמון - כוכב הנבחרת וגיבור האזרחים במאבקם בשלטון - ושאר חבריו לא השקיעו הרבה מאמץ. ההפסד 1:0 לארה"ב סתם את הגולל עבורם.
שנה וקצת אחרי המונדיאל שאיראן תרצה לשכוח, בזמן שהמחאה שככה ותשומת הלב העולמית מופנית אמנם למזרח התיכון אבל שמה את ישראל במוקד, טהרן מייחלת להצלחות במגרש. נראה שהפעם ישנה אחדות מטרה. אם אכן איראן תגיע לשלבים הגבוהים של גביע אסיה, ואולי אף תזכה בו (לראשונה מאז 1976) יוכלו השליט העליון עלי חמינאי והנשיא איברהים ראיסי להציג את הישגי הנבחרת הלאומית לא רק כניצחון בתחום הספורט אלא כניצחון איראני ואף עליונות איראנית מבחינה חברתית, תרבותית, וחשוב לא פחות - מבחינה פוליטית, בזירה האסיאתית בכלל והמזרח־תיכונית בפרט.
* ד"ר יהודה בלנגה מאוניברסיטת בר־אילן הוא מומחה לעולם הערבי ולכדורגל במזרח התיכון
