אגודת אתלטיקה מקצוענית אחת בלבד פועלת כיום בארץ דרומית לראשל"צ. זה הכל. מדובר ב"אתלטי הנגב" מב"ש, שפועלת כבר יותר מ־50 שנה עם ספורטאים בכל הגילים. יש לה היסטוריה של הישגים לאומיים ובינלאומיים, ובעיקר תפקיד חברתי חשוב באזור שבו לספורט יש משמעות שחורגת מגבול המדליות, ההישגים והתוצאות.
אתם בוחרים: מי הספורטאי הישראלי של 2025? הצביעו כאן!
אלא שכעת, בעקבות קיצוץ תקציבי דרמטי, עצם קיומה של האגודה נמצא בסכנה ממשית. האחריות לכך היא של "כיוונים", חברת בת של עיריית ב"ש, שהפחיתה את תמיכתה במועדון מכ־400 אלף שקלים בשנה לכ־170 אלף בלבד (תגובת "כיוונים" לא התקבלה עד לפרסום הידיעה).
הקיצוץ הזה, של יותר מ־50% בתקציב, מציב את "אתלטי הנגב" בפני שאלה קיומית: האם המועדון ימצא דרך להמשיך לפעול כגוף הישגי או שתיאלץ בהדרגתיות להגיע לכדי סגירה. זו לא רק בעיה מקומית. זו נורת אזהרה לענף כולו, ולמרות שהוחלט על פתיחת גיוס המונים, המשך מפעל האתלטיקה בנגב עומד כולו בסימן שאלה אחד גדול.
"אתלטי הנגב" אינה עוד אגודה. עבור הדרום כולו היא מהווה עוגן. לאורך השנים היה המועדון בית למאות ילדים ובני נוער מב"ש, מאופקים, מדימונה, מירוחם וגם מיישובים בדואיים כמו חורה ותל שבע. עבור רבים מהם, מסלול הריצה והאצטדיון היו לא רק מקום לאימון, אלא מסגרת, שגרה, אלטרנטיבה ברורה לרחוב ולסיכונים שהוא מזמן.
במציאות חברתית שבה הפריפריה סובלת ממחסור במסגרות, חוגים ותשתיות, אתלטיקה היא הרבה מעבר לענף ספורט. היא כלי חינוכי, טיפולי, קהילתי. אימון יומיומי מחליף שוטטות, משמעת מחליפה כאוס ומטרות ספורטיביות מחליפות פיתויים. הדברים אמורים במיוחד בקרב בני נוער מהחברה הבדואית.
השיאים הלאומיים נראים רחוקים
כאמור, המציאות הקשה של היום עומדת בניגוד מוחלט לעבר המפואר של המועדון. "אתלטי הנגב" נחשב במשך שנים לאחד הבולטים בישראל. קבוצת הנשים זכתה באליפות המדינה למועדונים, קבוצת הגברים התברגה באופן קבוע בצמרת, וגם במחלקות הצעירות נרשמו דירוגים גבוהים והישגים עקביים.
מהמועדון יצאו ספורטאים שזכו באליפויות ישראל, קבעו שיאים לאומיים וייצגו את המדינה בזירה הבינלאומית. בין השמות הבולטים ניתן למנות את הודפת כדור הברזל אנסטסיה מוצ'קייב, זורקת הדיסקוס סיוון ז'אן ורץ ה־400 משוכות מאור סגד. כל אחד מהם הוא סיפור של התמדה, השקעה ואמונה בכך שגם מהדרום אפשר להגיע רחוק.
עם כל החשיבות של ההישגים, חשבונות הם לא משלמים. ברוך שפירא, מאמן "אתלטי הנגב" ואחת הדמויות הוותיקות באתלטיקה הישראלית, מתאר מציאות כלכלית קשה שמאיימת על המשך הפעילות לאחר הקיצוץ החד בתקציב. שפירא, שפועל בענף כבר כ־50 שנה והקים את האגודה בעיר בשנות ה־80, מספר כי לראשונה מאז הקמתה נקלע המועדון למצב שבו אינו מסוגל להתקיים ללא גיוס ההמונים שנפתח.
"ניהלנו את האגודה בצורה אחראית גם בשנים קשות, והיינו תמיד בין שלוש או ארבע האגודות החזקות בארץ", הוא אומר ל"ישראל היום". "היו לנו שנים עם 15 אלופי ישראל, ספורטאים בנבחרות הלאומיות והישגים ברמה האירופית - אבל בלי כסף כל זה לא שווה כלום".
הפערים מהמרכז מעמיקים
שפירא מסביר כי העלויות הקבועות הפכו לבלתי אפשריות: תשלומים על שימוש באצטדיון, ביטוחים, חידוש רישיונות והוצאות נסיעה שמגיעות לכ־80 אלף שקל בשנה, בעיקר בשל המרחק הרב מהמרכז. "בת"א ספורטאי משלם 500 שקל בחודש, כאן אני לא מצליח לגבות אפילו 100. זו מציאות סוציו־אקונומית אחרת, בלי שום העדפה מתקנת", הוא מדגיש.
לדבריו, הפערים בין המרכז לפריפריה רק הולכים ומעמיקים: "לאגודות כמו מכבי ת"א יש תקציב של כ־4 מיליון שקלים באתלטיקה, לראשל"צ כ־3.5 מיליון, ואנחנו עדיין מצליחים להתחרות בהן ולעיתים אפילו לנצח. אבל אי אפשר להחזיק מועדון כשהעלות שלו גדולה פי עשרה מהתקציב שמתקבל בפועל".
ההחלטה לצאת לגיוס המונים התקבלה בלית ברירה. "אם לא נצליח, איאלץ לשחרר ספורטאי צמרת לאגודות שמסוגלות לממן אותם. האגודה תישאר עם חוגים בלבד", אומר שפירא בכאב, "זה מפעל חיים. אני בן כמעט 80, מאמן ארבע שעות ביום, מנהל עמותה בהתנדבות מלאה. אני עושה את זה רק כי חשוב לי שתהיה אתלטיקה בדרום".
שפירא גם מותח ביקורת על המצב הארצי בענף: "בפועל נשארו בישראל ארבע אגודות שמתפקדות באמת. כל השאר מתפרקות או הופכות לחוגים. בלי תמיכה אמיתית ובלי מדיניות שמבינה את הפערים הגיאוגרפיים, כל האתלטיקה תתרכז בת"א ובראשל"צ, וזה אסון לענף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו