מאז פרוץ המלחמה, אלפי אנשי מילואים נעים הלוך ושוב בין החזית לבית, בין הדריכות שבשטח לניסיון לשוב לשגרת חיים. רבים מהם מתקשים להירדם, להתרכז, או פשוט לשוב להיות כמו פעם. לצד טיפול נפשי ויוזמות שיקום שונות, מתברר שהפתרון הפשוט ביותר הוא דווקא תנועה, נשימה וריצה שעבור רבים הם כלי טיפולי של ממש.
בדיוק מהמקום הזה צמחו קבוצות הריצה של נט"ל - "רצים עם רמי", המהוות מסגרת ספורטיבית וחברתית למתמודדים עם חוויות מהשירות הצבאי או אירועי טרור ופועלות כבר 12 שנים, הקבוצות נפגשות אחת לשבוע האימון נערך על ידי מאמן מקצועי ומלווה רגשי צמוד. את הקבוצות ייסד רמי יולזרי, לוחם ממלחמת לבנון הראשונה שמתמודד עם פוסט-טראומה.
יולזרי מספר: "תופעות שהיו נורמליות בשטח - דריכות, שינה קלה ופלאשבקים המשיכו גם בבית. רק בדיעבד הבנתי שאני לא חלש ולא חולה, זו תגובה אנושית לאירועים לא אנושיים. בגיל 47 החלטתי לרוץ מרתון והפוסט-טראומה הלכה איתי בכל צעד. היו התקפי חרדה, סיוטים ופלאשבקים, אבל הריצה נתנה לי תחושת שליטה כשכל דבר אחר התפרק, היא חיברה אותי לגוף ועשתה לי סדר. הריצה היא לא רק ספורט, אלא שפה של חיבור, שיקום ותקווה. הגוף שבפוסט-טראומה הופך לשדה קרב - הוא זוכר, מגיב ונבהל. בתנועה אנחנו מחזירים ביטחון".
לאחרונה פתחה נט"ל קבוצת ריצה בבאר שבע אשר התווספה לקבוצות הריצה בתל אביב, מודיעין וירושלים. קבוצה צעירה, שמורכבת ברובה מסטודנטים ששירתו במהלך המלחמה במספר סבבי מילואים. אחד מהמשתתפים בקבוצה הוא אריאל בנאי, שאחרי תקופה של שירות ממושך מצא את עצמו מתקשה להסתגל לשגרה.
דרך פוסט בפייסבוק גילה את הקבוצה של נט״ל, ונרשם כמעט בלי לחשוב. בתחילה הגיע כדי לשחרר לחץ ולהכיר אנשים, אבל כבר אחרי האימונים הראשונים הרגיש כיצד הגוף מתעורר והראש מתנקה. כשהעומס בלימודים גבר, הוא נאלץ להפסיק ומהר מאוד הבין עד כמה הריצה חסרה לו. העייפות גברה, הריכוז נפגע, והתחושה הייתה של איבוד שליטה על הקצב ועל החיים. הוא חזר לקבוצה, וכבר בתום האימון הרגיש שינוי. מאז, הוא מקפיד להגיע מדי שבוע.
גם הלל אדם תירוש, עובד סוציאלי, סטודנט לתואר שני ואב טרי, חווה את הקושי באותם מעברים חדים. בשבעה באוקטובר היה בשדרות ומאז הספיק לשרת למעלה מ-270 ימי מילואים ולחוות שוב ושוב את הפער שבין החזית לשגרה. בכל פעם שחזר, הרגיש כאילו עליו לבנות מחדש את מה שהיה לפני כן יציב, מוכר ובטוח: עבודה ושגרה חדשה. בקבוצה מצא מקום שבו הוא לא שונה והרגיש שהוא לא לבד שעוד רבים אחרים חשים כמוהו ומתמודדים עם אותם תחושות.
איתי דוידוב, סטודנט לפסיכולוגיה ומדריך לוחמה במילואים, הצטרף אף הוא לקבוצה וגילה מהר מאוד שהמפגשים הם לא רק אימון גופני אלא קהילה אמיתית. איתי מספר: "לפני כל ריצה מתקיים מעגל שיתוף קצר, שבו כל אחד משתף בשבוע שעבר עליו, דברים מצחיקים ודברים עמוקים שיוצרים שיח וחיבור. זה מקום שבו כולם מבינים אחד את השני בלי מילים ועם מלא הומור משותף על הצבא. עם הזמן, החיבורים האלה הפכו לחברויות, והריצה לעוגן של יציבות".
רמי, שמלווה את הקבוצות מיומן הראשון, רואה מקרוב את השינוי. לדבריו, כמעט כל משתתף שמגיע לקבוצה מתחיל בצעדים מהוססים ולרוב גם במבט כבוי. אך ככל שהשבועות עוברים, ניכרת התעוררות: הבעת פנים משתנה, הגוף קל יותר, האנרגיה חוזרת. “הריצה מחזירה לאדם תחושת חיוניות, תקווה ואמונה שהוא עדיין יכול לנוע קדימה- בגוף ובנפש", הוא אומר. "הקבוצה היא לא תחליף לטיפול, אלא דרך להחזיר תחושת מסוגלות וליצור מסגרת חברתית תומכת - לרוץ כדי לחזור לחיים".
בין צעדים לנשימות נולדה קהילה קטנה שבה אנשים דומים חולקים את אותו מסלול. הריצה הפכה עבורם לטקס שבועי של איזון ושליטה, לגשר בין מי שהיו לפני המלחמה למי שהם עכשיו. עבור אריאל, הלל ואיתי - זה לא רק ספורט, אלא דרך לחזור לחיים. פרויקט "רצים עם רמי" הוא מענה אחד ממגוון מענים רבים שמעניקה עמותת נט"ל לנפגעי טראומה ממלחמה וטרור. מלבד טיפול נפשי פרטני העמותה מפעילה מענים רבים שמראים שיש מגוון דרכים יעילות להתמודד עם הטראומה ולחזור לשגרת חיים.
