אלופת העולם יוליה צ'רנוי: "הסתכלתי על המאמן וביקשתי סליחה, שום דבר לא מובטח בענף הזה"

רגע לפני כניסת יום כיפור, הקלעית הפראלימפית יוליה צ'רנוי עשתה היסטוריה, כשהפכה ביום ראשון לאלופת העולם לאחר שסיימה את המקצה לרובה אוויר ל-10 מטר בתחרות מעורבת לגברים ונשים שנערכה בלימה, פרו, במקום הראשון.

בכך, צ'רנוי בת ה-43, השלימה תקופה מדהימה מבחינתה, כשהשיגה במרץ בשנה שעברה את מדליית הזהב בתחרות הקבוצתית באליפות אירופה, המשיכה לארד באליפות העולם, השיגה את הכרטיס למשחקים הפראלימפיים בפריז ועכשיו, קטפה את ההישג הגדול בקריירה שלה.  

עד כמה ההישג האחרון גדול? תעיד העובדה שלפני שישה חודשים צ'רנוי שברה את הרגל, כשהעצם לא התאחתה עד כה ועל כן הייתה בספק גדול לאליפות. בסופו של דבר החליטה לצאת אליה והתחרתה עם סד על רגלה.

צ'רנוי, שנולדה בקזחסטן ועלתה לארץ בגיל 18 ללא משפחתה מבלארוס דרך תוכנית מצטיינים, נולדה עם שיתוק מוחין קל, כשהיא מוגבלת בהליכה ונעזרת במקל הליכה, כאשר רק בגיל 30 החלה לעסוק בפרא-טריאתלון, ובשנת 2012 זכתה באליפות אירופה.

היא אומצה לבית הלוחם תל-אביב, כאשר החלה להתאמן בענף החתירה בסירה זוגית עם הפרטנר ראובן מגנאג'י – נכה צה"ל, חבר בית הלוחם גם הוא. השניים השתתפו במשחקים הפראלימפיים בריו 2016, וקטפו את המקום התשיעי. 

לאחר המשחקים בריו, מסיבות אישיות ומקצועיות החליטה לא להמשיך ולעסוק בענף ימי, וביקשה להתמקצע בענף הקליעה, מה שהוביל אותה בסופו של דבר לטוקיו בשנה שעברה ועכשיו, בפעם השלישית למשחקים.

"עדין מעכלת שאני אלופת עולם, אבל ההרגשה מדהימה", מספרת צ'רנוי בראיון ל"ישראל היום". "אחרי כל השנים של העבודה הקשה, זה השתלם סוף סוף. זו הייתה תחרות מאוד מעניינת, כי הרבה מהמתחרים שלי אפילו לא עלו לגמר, ככה שרק להגיע לגמר זה לא משהו שמובטח.

"אני מתסכלת על קלעים, שכבר 20 שנה בעסק הזה, ואני רק חמש שנים, ככה שאני לא יהירה ויודעת איפה אני במפה, בטח בענף הזה. כל מחשבה שהיא לא במקום משפיעה על התוצאה. כשכבר עליתי לגמר, זה לא ברגל, כי במוקדמות עליתי מהמקום השביעי. בהרבה תחרויות אני מפגינה את מה שעושה באימונים והפעם לא היה ככה, ממש היה קשה.

"התסכלתי בסוף התחרות על המאמן שלי גיא סטריק ופשוט ביקשתי סליחה, כי היה מתח כזה האם בכלל עליתי לגמר. שום דבר לא מובטח בענף הזה. עושים טעות אחת וכבר נופלים אחורה".

שהגעת לפרו, ציפית להגיע כל כך רחוק?

"אתה עובד קשה וחולם לעשות את זה. אין ציפיות, ציפיות יש רק בכריות. יש פה הבנה שקל זה לא יהיה, אף פעם זה לא קל וצריך לגרור את כל הכוחות שלך בשביל לעשות את זה".

יש לך שנה מדהימה, מה קרה פה ברמה המקצועית?

"אנחנו עובדים מאוד קשה על החלק הטכני. אני והמאמן שלי גיא בשנה האחרונה עבדנו טכנית איך הגוף שלי עם הרובה יהיה יציב בתחרויות לא רק באימונים. דבר שני, עבדנו גם מנטאלית, כשצירפנו לצוות שלנו את אנה גרבר לסין, ושלושתנו עשינו את זה ביחד עם מערך גדול מסביב של התאחדות לספורט נכים והוועד הפראלימפי".

נוסף לכל עוד שברת את הרגל, איך זה השפיע על התחרות?

"זה היה מורכב, היו הרבה מחשבות האם לנסוע או לא. הרבה מחשבות האם הרגל יכולה לשרוד את זה, מה עושים בתחרות. זה היה מערך מורכב שבסוף טסתי, הכל מותאם לפי הקצב שלי, אבל מטרת-העל היא להרים את הדגל ולהביא את הגאווה למדינת ישראל. הרבה פעמים אני אומרת שאני ציונית ואפשר לראות כמה בהמנון נחנקתי מדמעות".

יש לך עוד דברים לשפר?

"הגמר עכשיו לא התנהל לפי הצורה הטכנית שאני יורה, ככה שיש מה לעבוד על היציבות. בנוסף יש את הלחץ של תחרות גדולה, אז צריך רק לדמיין כמה לחץ יהיה עליי באולימפיאדה. אני רוצה לעשות את העבודה שלי הכי טוב שאפשר".

כאמור, צ'רנוי נולדה עם שיתוק מוחין קל, המקשה על ההליכה ברגל ימין. "להיות קלעית עם שיתוק מוחין, זה אומר שהנכות הזאת היא לא משהו קבוע, יש ימים יפים ויש ימים פחות יפים", מספרת יוליה. "הגוף רגוע ושום דבר לא רועד ויש ימים שהכל בכאבים, הכל ברעד וצריך להתמודד עם זה. גם ככה להיות קלע זה לתת עבודה, אי אפשר לא להתאמן ולבוא להגיד שהכל יהיה בסדר.

"יש הרבה שעוזרים לי להתגבר על הכאבים, יש לי פיזיותרפיסטים וגם מנטאלית, אפילו עכשיו עם השבר שאני שלושה חודשים לא יכולתי להזיז את הרגל, הייתי במצב מאוד קשה, כי לא ידעתי מתי אחזור ללכת על הרגל ועד עכשיו לא יודעת מתי אחזור".

יש בטח גם את הגיבוי של המאמן גיא סטריק, איך הוא עוזר לך?

"הוא איתי תמיד, זה שיחה בבוקר 'איך את מרגישה?', זה טלפון אחרי אימון, זה שאני יורדת לדאון, הרבה אנשים נמצאים סביבי. בסופו של דבר אתה מבין שאתה לא רק יורה בשבילך, אלא יש הרבה אנשים שמשקיעים בך ועוזרים לך, זה מחייב, אפילו כל מי שעוקב ושולח לי ברכות, כאלה גם שאני לא מכירה, אני מרגישה את הרוח הגבית ולא משנה כמה 'תודה' אני אגיד, זה לא מספיק".

כשאת עושה ספורט, את מרגישה שזה מבטל את המגבלה?

"תלוי באיזה יום, זה משאיר אותי שפויה, שומר אותי בפוקוס, במשמעת. כל ילד עם מגבלות, צריך להיות חשוף לספורט, שתהיה לו נגישות לזה, פשוט חייב. אתה לומד על עצמך דברים, אתה נהיה הרבה יותר עצמאי".

יש היום יותר מודעות וחשיפה לספורט הפראלימפי?

"במקום שאני גדלתי בו לא היה ספורט פראלימפי, אבל כאן בישראל בספורט הפראלימפי, אנחנו עושים המון. לא יודעת מי היה יכול לעשות יותר ואי אפשר רק להאשים את המדיה, אבל אולי אם היה ערוץ לספורט פראלימפי כמו שיש למשל באיטליה, זה היה יכול להיות מגניב, כל התחרויות האלה משודרות בשידור חי".

בכלל, זו תקופה נהדרת לספורט הפראלימפי, עם עוד אלופי עולם כמו השחיין עמי דדאון ולוחם הטאקוונדו אסף יסעור. "אני עשר שנים בספורט הפראלימי ורואים שיש יותר השקעה", מספרת צ'רנוי. "אני מקבלת תמיכה ואני לא מרגישה בחוסר. אולי היו צריכים גם לחשוב על פנסיה לספורטאים, יש הרבה מדינות שברגע שמגיעים לגמר אולימפי אתה זכאי לפנסיה וכאן אין, כשגם אני עובדת בחברת חשמל כדי להתפרנס כבר 13 שנה".

ב-15 לדצמבר לפני שנתיים, העלתה צ'רנוי פוסט, שבו היא בישרה לעולם על נישואיה לאפרת ורשמה: "אפרת היקרה, אני רוצה להודות לך שהפכת את חיי לשלמים. אני כל כך ברת מזל להיות אשתך, ואני מצפה לחיים המשותפים שלנו". הפוסט לווה בשתי תמונות, הראשונה עם בגדי חתונתן שהוכנו בקופנהאגן שבדנמרק והשניה כשהן עונדות את הטבעות, אך ללא פניהן, בגלל עבודתה הרגישה של אפרת.

"אפרת מאוד מאושרת וגם הבן מיכאל", מוסיפה הקלעית. "הילד לא הלך לישון ועקבו אחרי התחרויות. בלי תמיכה של בן/בת זוג, הספורטאי לא יכול להיות מוצלח. אחרי ריו שפרשתי מחתירה, אני ואפרת ניהלנו שיחה, האם עושים את זה ביחד, כי בלעדיה לא יכולתי לעשות והיא איתי לאורך כל הדרך".

היא תגיע לעודד בפריז?

"לא, כי אני מתרגשת ממנה, היא נכנסת למטווח ואני מתרגשת, אפילו באימון שגרתי שהיא באה, התוצאות היו נמוכות. אני רועדת מהתרגשות, אז קבענו שהיא לא באה לתחרויות. היא תשב בבית ותראה בטלוויזיה".

מה אפשר לאחל לך?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"הצלחה בעוד תחרויות. עדיין לא סיימתי את אליפות העולם ויש לי עוד שנה ארוכה עד המשחקים בפריז".