לפני חצי שנה, נבחרת ישראל הגרילה את יפן החזקה למפגש גביע דיוויס שהסתיים הערב (ראשון) בניצחון 2:3 כחול-לבן משוגע - אין מילה אחרת לתאר זאת. אז, ליפנים היה סגל אופציונלי מהטובים שיכולנו לקבל, אך בסופו של דבר הם בחרו להגיע לתל אביב ללא שלושת השחקנים הבכירים שלהם בסבב. לחגיגה הביתית בסיום זה היה מספיק.
כמו בכל המפגשים האחרונים של הנבחרת, שוב הייתה נקודת אור גדולה שעונה לשם דניאל צוקרמן. משחק הכיסאות של דירוג הישראלים במפגשי הדיוויס נמשך, והפעם הוא זה שהגיע כמחבט מספר 1 שלנו. מהמקום ה-372 בעולם, צוקרמן, מפעיל הקהל האולטימטיבי, דאג במו ידיו ורגליו לגרום לאוהדים לצאת מגדרם ולהבין בדיוק בשביל מה הם באו. ביחידים ובזוגות עם עידן לשם, הוא הניף ידיים באוויר בכל נקודה חשובה, חיפש את העידוד והקריאות, והיה א. מורל.
המורל הזה החזיר אותו מהקבר לשני ניצחונות ענק מול מדורגים בכירים ממנו - שינטארו מוצ'יזוקי (193 בעולם) ושו שימבוקורו (146), כשהאחרון אף החזיק בנקודת התמודדות מול צוקרמן. אך קור הרוח המקפיא של הטניסאי הישראלי הבכיר, ומאחוריו המון צוהל ביציעים, סידרו לו קאמבקים נדירים ומרגשים להפליא.
וצוקרמן לא היה לבד בסיפור הזה. אחרי ההפסד במשחק הראשון, ישי עוליאל עלה למשחק האחרון כשכל כובד המשקל שהיה על צוקרמן לפני כן, עבר אליו. הכל הלך לרעתו בהתחלה. מוצ'יזוקי היה רחוק שתי נקודות בלבד מניצחון, אבל קאמבק היסטרי שלישי במפגש הזה, הפך שוב אכזבה ותסכול לתקווה ואושר. היפני נשבר מנטלית, עוליאל אסף את עצמו, ושם זה נגמר.
אלפי האוהדים שהטריחו את עצמם באמצע השבת והחג, קנו כרטיסים והגיעו להיכל קבוצת שלמה, לא ישכחו איך כמעט חזרו הביתה טעם חמוץ, שהתחלף בטעם מתוק בן רגע. דרמות ענק, טניס שרק הלך והשתבח ממשחק למשחק ומנקודה לנקודה, וכמו בכל אחד מהדיוויסים בשנים האחרונות - חוויה גדולה לכל מי שהטניס הישראלי יקר לליבו.
אם בכל זאת היה משהו שצבט בלב בכל הנוגע לכמות הקהל, הוא ההבדל בין האולם המלא בבוקר היום השני, לאולם החצי ריק במשחק המכריע. האוהדים שווים לבדם נקודה או יותר לישראל, והם גם הביאו אותן, כך שממש לא ברור, סיבות רבות ככל שיהיו, למה דווקא את המאני טיים הם בחרו לראות בבית. הם עוד יצטערו על כך. על מצבו הבעייתי של הטניס הישראלי דובר המון ועוד ידובר, על אחת כמה וכמה לפני ואחרי מפגשי הדיוויסים. אסור ורצוי לא להתחמק מאף ביקורת, אבל גם צריך לדעת מתי להגיד מילה טובה, שתעזור לא פחות.
ריאלית, הטניסאים הבכירים שלנו לא ברמות הגבוהות ביותר, אבל אסור להם להוריד רגל מהגז. לדיוויס האחרון הם הגיעו בתנופה, נקווה שליריבה הבאה, מולה יתמודדו ב-2024 על האפשרות לעשות הישג בלתי נשכח נוסף ולחזור לבית הגמר אחרי 12 שנים, הם יגיעו באותה צורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
