קשה היה למצוא כיסא פנוי בבר האירי שסמוך לאצטדיון בסיאטל. זה אמנם היה רק יום ראשון בצהריים, והמשחק של ארצות הברית נגד בלגיה בשמינית הגמר הוא ביום שני, אבל המקום היה גדוש באוהדים שהתייצבו להצגה הכפולה: קודם ברזיל נגד נורבגיה, ואחר כך מקסיקו נגד אנגליה.
היכנסו למתחם המיוחד לקראת מונדיאל 2026 עם כל התקצירים>>
מונדיאל 2026: הסגלים המלאים של כל הנבחרות >>
מונדיאל 2026: לוח המשחקים המלא >>
המארחת, שביקשה לסייע לי, שאלה מאיפה אני. "ישראל", עניתי. "וואו", אמרה. "אתם עוד נלחמים"? השבתי שלא, ואחר כך שכן אבל כרגע לא, והיא אמרה שוב "וואו" ואיחלה לנו הצלחה במלחמה, ואז איחלה לנו הצלחה גם בגביע העולם.
עניתי שישראל לא משחקת, והיא שאלה: "אז מה אתה עושה כאן"? השבתי שאני עיתונאי, ובאתי לסקר את המונדיאל, והיא אמרה שזה מוזר לבוא למשחק בלי שהנבחרת שלך משחקת. "אתה חייב לאהוד מישהו", סיכמה.
הבר נחלק בין אוהדי ברזיל לאוהדי נורבגיה, עם עדיפות לאחרונים. במשחק השני הוא כבר היה אנגלי לגמרי, כשהנוכחים מצטרפים בסיום המשחק לשירת "Wonderwall " של אואזיס, שהפך להמנון האנגלי בטורניר. "חכה מה שיהיה כאן מחר", אמר הברמן, שמגיע מאלסקה. אמרתי שאני הולך למשחק, והוא ביקש שאבוא לפני. "תהיה פה חגיגה", הבטיח.
מארחות עם נוכחות
בדרך לסיאטל, בטיסת ההמשך מלוס אנג'לס, ניגשו אליי כמה ישראלים. זוג הורים עם שלושה ילדים מתבגרים מרמת השרון שהגיעו כדי לבקר אחיינית שנולדה השנה, ושני עובדים בחברת מייקרוסופט שבאו לפגישות עבודה ונפלו במקרה על המשחק. "הלוואי שאצליח להשיג כרטיס", אמר אחד מהם.
כשנחתנו, בדקתי באתרים. כרטיסים היו, למי שלא חושש לקנות, אבל המחירים בשמיים. 1450 דולר לזול ביותר, אי-שם במרומי האצטדיון, ו-10 אלפים דולר ויותר למקומות הטובים. "העיר בטירוף", אמר לי הקונסיירג' במלון. "זה המשחק האחרון כאן במונדיאל, וקיבלנו את ארצות הברית". שאלתי אותו מה יהיה והוא השיב, כמעט בפליאה: "אנחנו ננצח".
ה"אנחנו" הזה שלו תפס אותי. בדיוק כמו המארחת בבר, שתהתה איך אפשר שלא להיות בעד קבוצה כלשהי. אפשר לקשר את זה לאובססיה שיש לאמריקנים עם ניצחונות בכלל, ועם ניצחונות בספורט בפרט, ואפשר לקשר את זה למונדיאל הנוכחי ששובר שיאים בכל מובן אפשרי.
אלה לא רק שיאי הרייטינג והאצטדיונים שהם סולד-אאוט והמרצ'נדייז שנמכר בכמויות מטורפות וההפנינג ברחובות: זאת התחושה שארצות הברית (וגם מקסיקו וקנדה, שהודחו) היא לא רק מארחת אלא משתתפת בעלת זכויות.
טראמפ עוד ילמד
זה גם ההסבר למאמץ שהשקיעו האמריקנים בביטול הכרטיס האדום שקיבל פולארין באלוגון, מלך השערים שלהם, שהורחק במשחק הקודם נגד בוסניה. התקשורת האמריקנית פרסמה אתמול שהנשיא דונלד טראמפ פנה לנשיא פיפ"א, ג'אני אינפנטינו, וביקש לבטל את ההרחקה שהייתה גבולית.
פיפ"א נענתה לבקשה בהחלטה חסרת תקדים, ועוררה שערוריית ענק שמסעירה את עולם הכדורגל וגם את הרשתות החברתיות. שלל ציוצים משעשעים הציגו את באלוגון כשהוא שולף לעבר השופט שהרחיק אותו כרטיס עם תמונה של טראמפ, או כרטיס "שינוי כיוון". בדצמבר אשתקד, כשהוגרלו משחקי המונדיאל, העניק אינפנטינו את "פרס השלום" לנשיא טראמפ. הפרס הזה – שהומצא לראשונה – נראה היה כמו ניסיון לרצות את הנשיא האמריקני על רקע אכזבתו מכך שלא קיבל את פרס נובל לשלום.
מאז הקשר בין השניים התהדק, וטראמפ צפוי להיות לצד ידידו גם בגמר המונדיאל. מן הסתם הוא גם לא יחמיץ הזדמנות להצטלם עם הגביע ועם המנצחת, אם כי נראה שמאמציו לסייע לארצו לא יצליחו להביא אותה למעמד הנכסף. הוא אמנם הראה לעולם הכדורגל "מי הבוס", אבל גם הוא עתיד לגלות שהמשחק היפה גדול ממנו.
בינתיים, מסתפקים האמריקנים במה שיש, ומה שיש זה לא מעט: סיאטל בטירוף מונדיאל, כמו המדינה כולה. הרחובות מקושטים, המסעדות והברים מלאים, המשחקים מוקרנים בכל מקום, ובבר האירי היה אתמול אפילו מי שאמר ש"הכדורגל בא הביתה". אז מה אם הבית שלו נמצא בכלל במקום אחר.
