תשע עונות. זה כבר אמור היה להיות מספיק. מספיק זמן עבור לוקה דונצ׳יץ׳ - אחד הכישרונות הגדולים והנדירים של דורו - כדי לתת הוכחות לטענה הזאת. ב-NBA, ההוכחות לובשות תמיד צורה של טבעת אליפות, או לפחות תואר MVP.
הגאונים הנוספים שבני דורו – יאניס אנטטוקומפו, ניקולה יוקיץ׳, שיי גילג'ס אלכסנדר - כל אחד בזמנו ובתורו, כבר הספיק לזכות באליפות ולפחות בתואר MVP אחד. ולוקה, שמבחינת כישרון אולי הוא הגדול מכולם, עדיין נאדה.
כישרון היסטורי בדרך לבזבוז
סיבות (תירוצים) והסברים יש למכביר; אבל יאניס לקח אליפות עם סגל מאוד בינוני. יוקיץ׳ לקח אליפות וזכה בתארי MVP והעמיד מספרים היסטוריים, בתנאי סביבה שהם לא טובים משמעותית משל לוקה, ולגבי שיי? מי ישים כסף היום שלוקה ייחשב לגדול יותר ממנו כשתסתיים הקריירה של שניהם?
איש אינו מטיל ספק לרגע בגודל הכישרון. מדובר בכישרון היסטורי - בקנה המידה של לארי בירד, מג׳יק ג'ונסון ולברון ג'יימס. אבל המימוש? התרגום של הכישרון לאליפויות ולניצחונות בפלייאוף? הוא לא שם, ולא ברור מתי זה יקרה.
אליפות ללייקרס? רומנטי, לא ריאלי
השיפור המרשים והמפתיע מאוד ביכולת של לוס אנג'לס לייקרס בחודש האחרון, שעלתה למקום השלישי במערב, עלול לגרום למישהו לחשוב שיש להם סיכוי של ממש להתמודדות על התואר - אבל זו מחשבה רומנטית, לא ריאלית. אין להם ספסל, ההגנה שלהם השתפרה אמנם, אבל היא לא בכיוון של מה שנדרש בפלייאוף, והמאמן? ובכן, נצטרך להבין מה הוא שווה במאני טיים.
לאחר הטרייד המחריד שהעביר אותו מדאלאס לאל.איי היה ברור שמועדון העל ההיסטורי הזה העביר את המפתחות - ואת שמונה/תשע השנים הקרובות - לידיו של לוקה. לזכותו של לברון, יש לומר, שהוא הפנים העונה את הסיטואציה ומצא מקום כשחקן משלים התקפית ללוקה, ואפילו לאוסטין ריבס. ביחד - השילוש הזה נראה לראשונה כמו משהו שיכול לעבוד.
אם תוסיפו לכך את העובדה שבחמישה המשחקים האחרונים לוקה מעמיד ממוצע מפלצתי של 43.4 נקודות (ועל הדרך מוביל את הליגה עם 33.4 נקודות בממוצע; ומוסיף כמעט תשעה ריבאונדים ואסיסטים למשחק), ומשחק את הכדורסל הכי טוב שלו מאז העונה שבה לקח את דאלאס מאבריקס לגמר, תמצאו סיבה לאופטימיות. למרות פרידה מתוקשרת ומכוערת מארוסתו לשעבר, דונצ׳יץ׳ מצליח להוציא מעצמו רגעי כדורסל עילאיים. אבל גם אם יקלע 40 נקודות בממוצע עד סוף הפלייאוף - אליפות לא תצא מזה.
הבעיות רק החמירו
הקטטות והוויכוחים עם השופטים, שכבר בדאלאס הפכו לבלתי נסבלים לצפייה, עלו מדרגה בחודשים האחרונים ומתחילים לעלות על העצבים גם לאוהדים, גם למועדון וגם למאמן - שנקלט בעדשת המצלמה מתחנן בפני לוקה שיפסיק.
הגנה הוא מסרב לשחק. יש ימים בהם נדמה שהוא מציג שם את הגרסה שלו לפסל האדם החושב של ג׳יימס הארדן. אפס תזוזה, אפס תגובה, ובעיקר - אפס מאמץ. לברון וריבס גם הם בינוניים מאוד בהגנה, וכאשר אלה העוגנים שלך, הספינה תתקשה מאד לצוף בפלייאוף.
לבד זה לגמרי לבד
לוקה מתעתע. היכולת שלו לשלוט במשחק לכל אורכו, לייצר נקודות מול כל הגנה, לייצר מהלכים חריגים בקלאץ׳ ולגרום למשחק להיראות ממגנט ומרגש - חריגה אפילו במושגים של הליגה הזאת. אבל אחרי תשע שנים - זה פשוט כבר לא מספיק. נדרשות הוכחות אחרות.
ההוכחות הן לא לגאונותו וליכולת הנדירה שלו, כי אם ליכולת שלו להתבגר כמנהיג וכאישיות ספורטיבית; לגדול ולצמוח עם הרגע ולהבין את מה שהבינו כל הגדולים, שלבד זה לגמרי לבד. ולמרות שהוא מוקף בשחקנים טובים, לפעמים נדמה שלוקה מרגיש לבד על המגרש. בטח בהתקפה.
רגעי קסם מופלאים – וזהו?
הפלייאוף הזה ילמד אותנו מה האופק של הלייקרס עם לוקה כמנהיג שלה. האם הוא מסוגל, כמו טים דאנקן, כמו האקים אולאג'ואן, כמו יאניס, כמו שיי, כמו מג׳יק ובירד ואיזייאה תומאס - להפוך את השחקנים סביבו לטובים יותר, להוביל אותם להתעלות ברגעי משבר במהלך משחקים וסדרות, ולהוציא מעצמו ווינריות, או שהוא ימשיך לקלוע נקודות בסיטונאות, לייצר היילייטים בלתי נשכחים, ורגעי קסם מופלאים – וזהו.
יקח ללייקרס לפחות שנתיים להעמיד סגל תחרותי באמת לאחר עידן לברון (שמתקרב בצעדי ענק), ואז לוקה יהיה כבר בן 30. גיל מטריד ומעט מסוכן להתחיל לבנות בו מורשת של אליפויות. אורח החיים שלו פחות מקצועני מהנדרש, הוא החזיר הרבה מהקילוגרמים שאיבד בקיץ, ונוטה כל שנה להיפצע ולהיעדר ממספר דו ספרתי של משחקים.
אז בכדי שלא יגמור כמו צ׳ארלס בארקלי, רג׳י מילר, קארל מאלון וג׳ון סטוקטון, כדאי מאוד ללוקה דונצ׳יץ׳ להחליף גישה. זו הנוכחית מסחררת לצפייה, אבל אליפות הנקודות היא לא תואר חשוב. המשחק הוא על אליפות ה-NBA ונדמה כרגע שסופרסטאר הסלובני טרם הבין איך לוקחים את היהלום הגולמי הנדיר שהוא, ומלטשים אותו לטבעת אליפות.
