האמת? אני קצת מרחם על ניקו האריסון. בסופו של דבר, להפוך לאויב העם מספר 1 בגלל טרייד גרוע ככל שיהיה, זה קצת מוגזם.
נכון, אין לטרייד של דאלאס מאבריקס, ולא תהיה לעולם, שום רציונליזציה שניתן להגן עליה באמת. לוותר על כישרון של פעם בדור, באמצע שנות העשרים שלו, תמורת פצוע כרוני בן 32, ולרמוז שזה בגלל ההזנחה של לוקה דונצ’יץ’ את הגוף שלו ואת אורח חייו הספורטיבי? זה קלוש במיוחד.
גרוע אפילו יותר, האריסון לא פתח את העניין למכירה פומבית. בסדר גמור, מאסת בלוקה ובסגנונו, אפשר לדבר על זה ולהצדיק את זה. אבל לא תבדוק אם יש עוד הצעות? תסתפק בזו של לוס אנג'לס לייקרס? הרי היית מסוגל לקבל חמש בחירות דראפט ראשונות ושני שחקני חמישייה תמורת לוקה לפחות מחצי מהקבוצות בליגה. אז זה החטא הקדמון – הרעיון המשונה, ואז הביצוע הכושל.
ואפשר היה למכור את זה עם מסרים חכמים בהרבה, אבל גם תקשור העניין לציבור היה כושל. ואז נכנסה לתמונה אלילת המזל, והחלה לשחק משחק אכזרי עם דאלאס ועם ניקו. אנתוני דיוויס עשה את מה שהוא עושה הכי טוב – שיחק נפלא, אבל רק בתשעה מתוך ארבעים וחמישה משחקים. בכל האחרים הוא היה פצוע. ואז קיירי אירווינג קרע את הרצועה הצולבת, ונדמה היה שגרוע מזה כבר לא יכול להיות.
אבל כמובן, תמיד יכול להיות גרוע יותר - דאלאס זכתה בלוטרי. ובשנה שבה אחד הפרסים הכי גדולים היה מונח על המדף: קופר פלאג. מה רע בזה? ובכן, באופן אירוני, זה הגדיל את הלחץ על האריסון ועל דאלאס להפוך לקונטנדרית עכשיו. אבל זה לא ריאלי לחלום על דבר כזה ולהניח כזה משקל על כתפיו של רוקי, שלקינוח הוצב בעמדת הפוינט גארד לראשונה בחייו. ובכן – רחמים על הילד. ועל אוהדי המאבריקס. שראו את הקבוצה פותחת עם 3-8, משחקת נורא, נעדרת כיוון ורוח, ובדיוק ההיפך ממה שאוהדי המאבריקס רצו, וניקו התפלל עבורו.
נזק שיקח זמן לתקן
אבל בסופו של יום, ה-NBA היא עסק הרבה לפני שהיא כל דבר אחר, והטרייד על לוקה פגע בשווי של המועדון וגרם לו לאבד הרבה מאוד אוהדים, שהחלו לאהוד את הכחולים-לבנים בעיקר בגלל לוקה. וכאשר אופק השיפור נראה רע, וההווה נראה נורא, מוכרחים לעצור את הדימום. והדימום הזה נגרם בגלל החלטה אחת, של איש אחד, שבשילוב שבין בורות ליהירות הסב למועדון נזק שאלוהים יודע כמה זמן יקח לתקן.
המאבס ייצטרכו לקבל כעת החלטות קשות. פלאג הוא אבן פינה טובה מאוד להתחיל לבנות ממנה, אבל עם הברכיים והגב והקרסוליים של דיוויס, ועם הקרסוליים והברכיים והראש של אירווינג, ועם הידית החלודה של קליי תומפסון – לא הולכים למכולת. בטח לא במערב העמוק והעשיר בשחקני על.
הג’נרל מנג’ר החדש ייצטרך להתחיל להשיג נכסים (בחירות דראפט) כדי לבנות את העתיד. דיוויס, קיירי, קליי – כולם על המדף, לדעתי, בטח כמועמדים לחיזוק קבוצות שזוממות על מהלך בפלייאוף. הבנייה תיקח שלוש-ארבע שנים, אבל עם קצת מזל וכמה החלטות נכונות (הראשונה תהיה בחירת ג’נרל מנג’ר תותח) – אולי המאבס יימצאו את עצמם הופכים ללגיטימיים שוב.
בינתיים, האוהדים של דאלאס ייצטרכו לצפות מהצד בעיניים כלות ועצובות בדונצ’יץ’ קולע ארבעים נקודות בכל ערב, ומתחיל את עידן הפוסט-לברון בלייקרס. ובכל פעם שלוקה יעשה טריפל דאבל, או יגיע לגמר הליגה, והוא יגיע, אוהדי המאבס יחשבו רק דבר אחד: "למה, אלוהים? למה ניקו האריסון?"
