בסלון ביתו של אריה בז'רנו, שוערה האגדי של הפועל תל אביב, ניצב לו רוקי התוכי, שאותו קיבל באליפות של 1981. "הוא אגדה. כל הזמן קורא לי 'אריה בוא', אומר שלום לכל מי שנכנס. הממזר הזה כבר בן 60, אני חושב. מאוד פעיל ונמרץ". כך גם היה בז'ה בן ה־75 ב־17 השנים שבהן עמד בין הקורות של האדומים.
הוא היה בסך הכל 1.70 מ', לכאורה לא נתון מרשים לשוער, אבל בעל ניתור גבוה ביותר ומאיים ממש כמו אריה. כל החלוצים פחדו ממנו, אפילו קיש רומנו האימתני, שמולו התייצב במשחק הבכורה שלו בבוגרים ב־1968: "יוסל'ה מרימוביץ', אז המאמן של הפועל, אמר לי: 'ילד, אתה תתלבש איתנו היום, אתה משחק'. כמעט עשיתי במכנסיים מרוב התרגשות. לא היו לי כפפות, אז הוא שלח אותי לרכב שלו כדי לקחת חדשות. המשחק נגמר 0:0, עצרתי כמו גדול את קיש הענק".
בז'ה רצה להיות שוער בשל הערצתו ליעקב חודורוב, שוערה האגדי של הפועל תל אביב ונבחרת ישראל מסוף שנות ה־40 ועד תחילת שנות ה־60, והתאהב בכדורגל בזכות אביו, יצחק, שלקח אותו לבלומפילד בפעם הראשונה בחייו לראות משחק מול לבסקי סופיה הבולגרית, כיאה לבולגרי אמיתי.
כשהחל את דרכו בהפועל, הוא נזכר שהיה מתפלח לאוטובוסים כדי להגיע בזמן לאימונים, ולאורך השנים זכה לשחק לצד שני גאוני כדורגל, רוני קלדרון ומשה סיני. "עם רוני עליתי לבוגרים. הוא באמת היה ענק. אחרי משחק מדהים שלנו בנבחרת עד גיל 19 בהולנד הזמינו את שנינו לאייאקס הגדולה. אותי הצבא לא שחרר, ורוני שהגיע לשם ויתר על חוזה קסום", הוא מפליג בזיכרונות ומוסיף: "את סיני עזרתי להחזיר ממכבי יפו, והשאר היסטוריה".
געגועים ל"כריש"
גם חוש הומור לא חסר לשוער העבר, שנזכר למה בלמה האגדי של מכבי תל אביב, אבי כהן ז"ל, "חייב" לו את הקריירה בחו"ל: "את הגול המפורסם, בוולה מהאוויר, הוא כבש מולי. אני תמיד צוחק שככה סידרתי לו את החוזה בליברפול". אחרי שכהן חזר לארץ, בז'רנו כבר סגר איתו חשבון: "היה דרבי ב־1984 שבו הובלנו 0:1 משער של סיני, ונשרק פנדל למכבי ממש ברגעי בסיום. אמרתי לאבי שאני לוקח לו את הפנדל הזה, ובאמת עצרתי את הבעיטה וניצחנו".
ואיזו הפתעה ציפתה לך בערב אחרי המשחק הזה?
"פתאום אני מקבל טלפון, ואריק איינשטיין אומר לי 'ערב טוב'. הוא התרגש מאוד, גם אני כמובן. הוא סיפר לי שלא נכח במגרש, אך היה צמוד למקלט הרדיו ושמע 'שירים ושערים'. אמר לי שמרוב מתח לא היה יכול להתפנות לשירותים ושממש דמיין איך אני עוצר את הפנדל ושעשיתי אותו ממש מאושר".
בז'רנו עשה גם את מאמנו "הטוב ביותר", דוביד שוויצר, "הכריש", מאושר בדרך כלל, וזה ידע לגמול לו. "האליפות עם דוביד ב־1981 הייתה מדהימה. האיש ידע הכל על כדורגל, כולם כיבדו אותו. כשיצאנו לפני משחקים לבית מלון, לא היה על השולחנות יין. אבל דוביד ידע שאני אוהב כוס יין אדום לפני השינה, אז הוא הגניב לי בקבוקון ועזר לי. זה היה האיש. כל דבר קשה הוא הפך לקל. אהבתי אותו מאוד".
"נתתי את הגוף והנשמה"
בז'ה אוהב את הפועל עד היום והסתובב גאה אחרי הזכייה בגביע הטוטו בשבוע שעבר, לאחר ניצחון בגמר על מכבי תל אביב. זה אפילו הזכיר לו במעט את התארים הרבים שהוא וחבריו קטפו. יחד עם זאת, הוא פגוע מיחס הקבוצה אליו ואל שאר כוכבי העבר של המועדון: "אחרי שפרשתי הייתי בין השאר מאמן השוערים בהפועל ובנבחרות הצעירות. לצערי התחלפו שם הנהלות רבות, והיום הכל אינטרסים. בלב שלי אני תמיד אדום, אבל כבר יש דברים שמעבר. לא זוכרים אותי. אם אני מבקש כרטיס למשחק אומרים לי 'רגע, תזמין מראש'. שיילכו קיבינימט. אני מוותר.
"זה כואב לי ופוגע בי ובחברים האחרים. אני שברתי שם רגליים וידיים, איפה לא נפצעתי. תמיד נתתי את כל הגוף והנשמה להפועל. גם כסף לא ממש קיבלנו אז, בטח לא בהשוואה לסכומים האדירים ששחקנים מקבלים כיום. אם הייתי משחק עכשיו הייתי הרבה יותר עשיר".
"דאלי הוא המודל שלי"
הוא גר ב"ריביירה" בבת ים, בבית עשיר בציורים היפים פרי יצירתו. הם תלויים על הקירות, מגוונים, מלאי צבע ועומק. יש בהם סערה, מרדף, קרבות, אימה ולעיתים גם שלווה לילית. "סלבדור דאלי הוא המודל שלי. אני מאוד אוהב לצייר, ולא אמכור אותם. הם יישארו לילדים", מספר בז'רנו בחיוך.
כשעולה שמה של אשתו מוניק ז"ל, הפנים שלו כבר מרצינות: "היא נפטרה לפני ארבע שנים, איזו אישה היא הייתה, משכמה ומעלה. בנקאית בכירה בבנק הפועלים. מוניק היתה אהבת חיי. הכרנו כשהייתה בת 14 ואני בן 16. אהבתי אותה מאוד. מותה העציב אותי מאוד, ממש גמר אותי".
על שלושת ילדיהם הוא אומר בהתרגשות: "הם ממש מחזקים אותי, כל הזמן מארחים אותי או באים אלי ודואגים לי. זה ממש מחמם את ליבי". ברקע הכלבה בילבי מתחילה לנבוח. "אני חולה על בעלי חיים", אריה נפעם ממנה, "יש לי אותה ואני עושה איתה טיולים וכל מה שצריך. יש כמובן את רוקי, וגם חתולים היו בעבר. אין כמו בעלי חיים".
