אופק ביטון שיחק בסקציה נס ציונה והפועל תל אביב, לפני שהטביע את חותמו בליגת העל במדי הפועל ירושלים. אחרי תקופה באוקראינה חתם בהפועל חיפה, אלא שאז קרע את הרצועה הצולבת בחודש פברואר האחרון. בראיון מיוחד ל"היום" הוא פותח את הלב ומשתף על הרגעים הקשים.
אני מתחילה איתך דווקא בפציעה, היית אמור להיות מוחלף שניות בודדות לפני שהיא קרתה.
"היה כדור קרן והייתי אמור להיות מוחלף, מישהו כבר ממש עמד על הקו והיה צריך להחליף אותי, אבל שיחקנו את הקרן, הכדור החוזר הגיע אליי, הרמתי את הרגל ישר למעלה, הרגשתי משהו בורח לי בברך, נפלתי, בכיתי, לקחו אותי באלונקה.
"נכנסתי לחדר עם הדוקטור, הוא בודק את הברך והיא יציבה. חשבנו שזה מיניסקוס, אחרי שזה קרה עוד הלכתי יחסית רגיל ואז עעברתי בדיקת MRI. בלילה לא ישנתי הכי טוב, קמתי בבוקר, פתחתי את התוצאות וראיתי קרע בצולבת ושני מיניסקוסים קרועים. ראיתי שחור, אשתי ואני שתי דקות בלי מילים, הייתי בשוק. אבל מי שמכיר אותי יודע שאני אופטימי".
"אוהד הפועל מהבית"
פרצת בנס ציונה, קבוצה שעלתה מליגה א' לליגת העל.
"עליתי עם עוד שחקן לבוגרים של נס ציונה, הקבוצה עלתה מליגה א' ללאומית ואני לא ראיתי דקה, רק מתאמן. עלו מהלאומית לליגת העל, לא שיחקתי בכלל, גם לא דקה, רק אימונים, שלוש שנים שלא שיחקתי דקה ואז הגיעה הקורונה ולא היו שחקנים, שמו אותי מגן ימני בלית ברירה והתחלתי לתפוס מקום בהרכב.
"ליאור זאדה הגיע ואמר לי 'בוא כנס ל-10, תעשה מה שאתה רוצה'. במחזור האחרון נגד עירוני קריית שמונה היינו צריכים תיקו כדי להישאר, הגעתי לשתי הזדמנויות ברחבה שאני לא אשכח שפספסתי וירדנו ליגה. זו הנסיעה הכי קשה שהייתה לי, היה סיוט לחזור משם. נס ציונה הייתה הבית, גדלתי שם".
ומשם עברת להפועל ת"א, אחד המועדונים הגדולים בישראל.
"הייתי אוהד הפועל מהבית, הייתי הולך עם סבא ואבא שלי, יורדים בתחנה בקריית שלום והולכים לבלומפילד, הייתי ביציע, עם כל השירים והצעיפים".
עברת מהיציע לדשא.
"כן, זו ממש התרגשות, כשהייתי שם את המדים הייתי מתרגש, לצערי סבא שלי לא זכה לראות את זה, זה היה החלום שלו. הייתי רואה את סלים טועמה ואת הקהל המדהים ופתאום אתה פה ומשחק עבורם. במשחק הראשון כבשתי נגד ק"ש, הייתי באטרף, ממש הערכתי כל יום שהייתי שם.
"כבשתי גם נגד הפועל חיפה, זה היה בתקופת הקורונה ופשוט אחרי כמה משחקים לא שיחקתי, אני לא יודע למה, הייתי בספסל ולא ראיתי דקה. ביום האחרון של חלון העברות של ינואר קיבלתי הצעה מהפועל ירושלים, הם ממש רצו אותי וזה היה לי הכי חשוב בתור שחקן, מי שרצה אותי אני אלך ואעשה הכל בשבילו. עברתי אליהם.
"בהתחלה לא הייתה עונה הכי טובה, אבל נשארנו בליגה. בעונה שלאחר מכן כבר הכרתי את המועדון, האנשים והדרך, הרגשתי שם ממש בבית, קיבלו אותי באהבה. בהתחלה הייתי אפילו קפטן שני, זו התקופה הכי טובה שלי בכדורגל. אומרים על זיו אריה שהוא משוגע, אבל הוא גאון כדורגל. כל שחקן צעיר שיילך אליו הוא יהפוך אותו למפלצת, מבחינתו גם אם תוביל 0:3 ותהיה לך הזדמנות אתה צריך לתת את הפס לגול, הוא ידע מה להוציא ממני".
"המאמן אמר 'אתה לא בשל', מה אני אבוקדו?"
המעבר לאוקראינה לא ממש הלך טוב.
"בהתחלה כשהגעתי הלך טוב, אחרי מחנה האימונים התחילה הליגה, בישלתי וניצחנו, ואז בגביע הפסדנו 4:0 ולא שיחקתי במשך 12 משחקים. אני מתאמן ונראה טוב, אנשים לא הבינו למה אני לא משחק".
ניסית לדבר עם המאמן?
"בהתחלה לא, אני אוהב להוכיח במגרש ופחות לדבר. באתי אליו בסוף העונה, נשארו שני משחקים לסוף והוא התחיל להסביר לי שאני עדיין לא בשל. מה זה לא בשל? מה אני אבוקדו? אני מתאמן טוב. יצאתי מהשיחה וגיליתי באינסטגרם שהוא מפוטר.
"חזרתי לארץ, הייתי אמור להתחתן, אבל התחילה המלחמה עם איראן ודחינו את החתונה. חזרתי לאוקראינה אחרי החתונה, הגיע מאמן חדש עם צוות חדש והם ניסו לדחוף אותי להתאמן עם קבוצת הבת. בחוזה שלי יש סעיף שזה אסור, הם התעקשו. הייתה לי מלחמה של חודש וחצי עם עורך הדין שלי ניר ענבר".
התמודדות לא פשוטה.
"הייתי שם לבד, לבוא אליי היה סיוט, טיסה לפולין, נסיעה ברכב 5 שעות לגבול ומשם עוד 8 שעות נסיעה לעיר שלי. חודש וחצי חיכיתי ככה ואז קיבלתי את האישור מעורך הדין שלי לחזור לישראל".
שמחת להשתחרר או שהתבאסת שלא הצלחת באירופה כמו שרצית?
"גם וגם. ידעתי שיש לי מה לתת, הרגיש לי פספוס שלא ראו ממני מה אני יכול לתת. רציתי שיתנו לי את הצ'אנס, אבל אני צעיר אז אני לא מאוכזב, הכל עוד לפניי".
איך היה הקשר שלך עם תומר יוספי?
"גרנו אחד מול השני והיינו ביחד במלונות ובנסיעות. כל נסיעה למשחק זה 6 שעות והם בקושי יודעים אנגלית. הייתה לנו מורה שלימדה אותנו אוקראינית. היינו מדברים תוך כדי האימון ורק אנחנו היינו מבינים. הליגה שם ממש שונה מבחינת פיזיות ואגרסיביות, אם הכדור מגיע למגן אני חייב לרוץ, תרוץ כמה שיותר ותשחק".
חזרת לישראל והפכת לשחקן משמעותי בהפועל חיפה.
"לא שיחקתי תקופה ארוכה והייתי ממש רעב לשחק, הקבוצה הייתה במצב לא טוב ונאבקנו בתחתית, היו חילופי מאמנים, שחקנים... אחרי הפציעה אני רואה את הקבוצה מרחוק ולא יכול לעזור, זה היה קשה. היו מצבים שהיינו מתחת לקו האדום ובמקביל אני עם הצולבת, לא פשוט. אני מאוד שמח שנשארנו בליגה".
הפציעה הקשה וההתמודדות
הצטרפנו לאופק לשיקום בו גם דיברנו עם הפיזיותרפיסט שלו, תומר בסן, שאחראי על שיקומם של ספורטאים רבים מהפציעה הכי קשה שאפשר לחוות. "הכדורגל הפך להיות משחק יותר אינסטנסיבי, מהיר ואגרסיבי, הרבה יותר תנועות של חיתוך והגוף הוא אותו גוף", מסביר בסן את העלייה בפציעות הברך בכדורגל.
"לא עברנו שום אבולוציה, לא הפכנו לרובוטים והגוף צריך להתמודד עם זה. כשהוא מגיע לכשל קורית הפציעה. גם למצב הדשא יש השפעה, הדרישות מהשחקנים הם הרבה יותר גבוהות - כמות האימונים, העצימות, הרבה דרישות מעבר לאימון בדשא והשרירים שאמורים לתמוך בברך חלשים, וזה המקור לפציעות. גם ברפואת הספורט העולמית, ככל שהקבוצות הגדולות משקיעות סכומי עתק במניעת פציעות, הכמות לא בהכרח יורדת כי הדרישות מהשחקנים מאוד עלו לאחרונה".
אופק, מה אנשים שאינם ספורטאים לא יודעים על הצולבת?
"בהתחלה עברתי ימים מאוד קשים. לא אכלתי, ירדתי 5-6 קילו, לא ראיתי כדורגל כי היה לי קשה, לא רציתי לראות אף אחד, הייתי תקוע במיטה שלי ולא זז. זה ממש להפוך לסיעודי, לא יכולתי לדרוך על הרגל חודש וחצי ולא יכולתי לעשות דברים בסיסיים כמו ללכת לשירותים.
"היה לי ממש בקבוק לידי, והכי מצחיק היו מקרים שהבקבוק היה מלא ולא היה אף אחד בבית. כדי להתקלח, חיכיתי שאשתי תחזור מהעבודה לקלח אותי. לא חשבתי על דבר כזה, אני ספורטאי, אני רגיל לקום כל בוקר ולרוץ 7 ק"מ, זה כאבים ולא מעט סבל, אבל אני רואה את המטרה בסוף, את החזרה למגרש, אני רוצה לחזור יותר חזק, הכל לטובה".
