הדרבי שנערך אתמול (שני) בין מכבי להפועל חיפה אמור היה להיות חגיגה של ספורט בעיר: תחרות, מתח, אהבת המשחק. אלא שבמקום לדבר היום על מה שקרה על הדשא, כולנו מדברים על מה שקרה ביציע. שלט מזעזע הונף על ידי אוהדי מכבי חיפה, ובו נראית אישה הלובשת חולצה של הפועל חיפה, מוקפת חמישה גברים בתחתונים, חובשי כיסויי ראש, צעיפים, מסכות, כובעים, ולצידה הכיתוב: "NO MERCI", בלי רחמים.
המסר חד וברור: דימוי של אונס, אכזריות והתעללות, עטוף במה שמכונה "שנאה ספורטיבית". מאז שבעה באוקטובר כולנו חיים בתוך מתח הולך וגובר: כעס, תסכול, חרדה ותחושת איום קיומית. הקהל במגרשים טעון, תוסס, לעיתים נפיץ. במובן מסוים, הרצון לפרוק מובן, המגרש הוא מקום שאנשים באים אליו כדי לשחרר.
אבל גם במקומות של שחרור יש גבולות. והשלט הזה לא רק חצה אותם, הוא רמס אותם. זה לא גימיק אוהדים "יצירתי", זה דימוי מיני אלים, גס ומבזה, שפוגע לא רק ביריבה העירונית, אלא בכל מי שמבקש מרחב ספורטיבי בטוח. כשילדות, נערות ונשים רואות שלט כזה, מה הן אמורות להבין? שאונס הוא כלי לגיטימי? שככה נראית "אהבת המשחק"? וכיסויי הראש, שמייצרים אנונימיות מאיימת, רק מעצימים את תחושת האיום.
ומה הגברים אמורים להבין? אותם גברים שעמדו מתחת לשלט, איזה מסר זה מעביר להם? שמותר, שנסלח, שזו בדיחה? ואיפה האוהדות של מכבי חיפה? יש המון כאלו. גם להן יש קול, והן חייבות להגיד על זה משהו. ואם נדמה שמדובר בחריג, די להיזכר בדרבי התל אביבי האחרון, עם השלט "נפרק אותם", שהסתיים במשחק שנקטע ובאלימות מחוץ לאצטדיון. מילים הופכות למציאות, דימויים מייצרים תודעה. שלט הוא לא אמירה אמנותית, הוא יכול להיות כלי נשק.
וזה לא חייב להיות כך. באנגליה, מדינה שהתמודדה עשרות שנים עם חוליגניזם אלים, התרחש בעשורים האחרונים תהליך עמוק ושיטתי של שינוי: חקיקה מחמירה, אכיפה ברורה, לצד עבודה חינוכית וקהילתית. הכדורגל הפך למרחב בטוח, מזמין ותרבותי יותר, בלי לאבד תחרותיות. משפחות חוזרות ליציעים זו לא אוטופיה, זו מדיניות. והגיע הזמן שגם אצלנו נבחר בה, כי יש גם דרך אחרת.
כל יום אני צופה בשחקני ארגון "החלוץ" ברחבי הארץ, ילדים, נוער ומבוגרים, משחקים כדורגל תחרותי, מחויב ורציני, בלי להדיר, בלי להשפיל, בלי אלימות. כדורגל שלא צריך להסביר בו לילדות למה הן לא שייכות, או לילדים למה אסור לאנוס. בלי להצדיק מסרים אלימים בשם מסורת או יצרים. אני מזמין את כל מי שאוהב כדורגל לבוא ולראות איך זה נראה כשמגרש פתוח לכולם, והשנאה נשארת בחוץ.
עומר ליבנת הינו מייסד ומוביל ארגון הספורט החברתי "החלוץ" לילדים ונוער, שפועלים לשינוי שדה הספורט בישראל לקידום חברה שוויונית וסובלנית יותר.
