תזכרו את המשחק: זו תהיה נקודת המפנה בעונה של בית"ר ירושלים

לא משנה כמה גדול הפער בין היכולת של בית"ר ירושלים במחצית הראשונה לבין תוצאת הסיום אתמול (שבת) בטדי - בפעם הראשונה העונה היה באוויר ריח של קבוצת כדורגל בריאה וחזקה מנטלית.

נכון, הכדורגל (והזרים) ממש לא ברמת הציפיות, אבל האנרגיות שהשחקנים עלו איתן למחצית השנייה, למרות שהם בפיגור שער ובעשרה שחקנים, הוויתור של עומר אצילי לטימוטי מוזי על בעיטת הפנדל אחרי שכבר החמיץ אחת ומעגל השחקנים המרגש אחרי השער החמישי הוכיח יותר מהכל שאולי לבית"ר אין את סגל השחקנים החזק ביותר בליגת העל, אבל יש לה חדר הלבשה בריא, שחקנים שמחים ולא מעט רעב. תזכרו את המשחק הזה, יש מצב שבהמשך העונה הוא יהיה לנקודת המפנה של העונה כולה.

היה כיף לראות אתמול את הרעב של שחקני הספסל שעלו לכר הדשא. שחקנים שהיו בהרכב בתחילת העונה וירדו לספסל או שחקנים צעירים שהגיעו כי חשבו שיקבלו דקות משחק ומצאו עצמם על הספסל - לא משנה מי. כל אחד שעלה, לקח את ההזדמנות בשתי ידיים ועשה לברק יצחקי כאבי ראש חיוביים לקראת ההמשך.

כולם ללא יוצא מן הכלל שיחקו בלי רגשי נחיתות, בלי לדפוק חשבון ועם ביטחון של שחקנים בקבוצת צמרת. אין טעם להזכיר מי ישב על הספסל בעונות הקודמות כדי להבין שגם שם מסתתר פוטנציאל לא קטן של שחקנים צעירים, שחולמים אולי להתפתח כפי שעשה זאת ירין לוי בעונה הקודמת.

ניצחון שחתום על המאמן

יצחקי חוטף המון העונה. אולי קצת יותר מדי. אחרי השער השלישי הוא הסתובב לאוהדים שמקללים אותו מעל הספסל והשתיק אותם. והאמת, שהניצחון של אתמול חתום על יצחקי. זה התחיל מהשיחה בחדר ההלבשה בה הכניס מוטיבציה בשחקנים והאמין, יותר מכולם כנראה, שאפשר וצריך לנצח פה למרות שירדן שועה קיבל אדום מוקדם ולמרות החמצת הפנדל. המשיך בחילופים שהיו מדויקים, אולי אפילו מדויקים מדי.

שימו לב מי היה מעורב בשערים: מוזי עם שלושער ובישול, ג'ונבוסקו קאלו עם שער וחצי בישול, עדי יונה עם בישול, ירדן כהן עם סחיטת פנדל. יצחקי צריך לקבל מחיאות כפיים סוערות על ניהול משחק אדיר אתמול. למה אדיר? כי למרות ה"טעויות" בבחירת ההרכב או בשיטה שלא הצליחה במחצית הראשונה - הוא ידע לתקן מהר, ובשילוב קצת מזל - הצליח לו בענק!

הזמן של הקהל להרים את שועה

שועה חייב את התמיכה של הקהל, ושל המועדון. לא מדובר בעוד שחקן. אחד כזה שהגיע לעשות סיבוב בטדי ולברוח. מדובר בשחקן שעבר איתנו 4-5 שנים סוערות, היה שותף לזכייה בגביע המדינה, נתן עשרות רגעים מאושרים לקהל בעיקר בעונה שעברה ולא לשכוח. שועה הוא הקפטן והפנים של בית"ר ירושלים.

העובדה שאצילי ביכולת שיא, דווקא כשלשועה לא כל כך הולך, לא אומרת שצריך לוותר עליו. משפטים כמו: "יאללה, מי צריך את שועה, שירד לספסל", או "מוזי עשה במשחק אחד יותר ממה ששועה עשה כל העונה", הם משפטים שתמיד מזכירים לי את פול אדגר. כן, זה לא בדיוק המקרה, אבל אוהדי בית"ר יודעים היטב לקבור שחקנים אם הם רוצים וגם להרים אותם.

אדגר יכול היה להכניס המון כסף לקופה של בית"ר ירושלים ואולי להיות זה שאיתו בית"ר הייתה מצליחה בעונת 2017/18 לקחת תואר (רצנו עם הפועל באר שבע כמעט עד הסוף והפסדנו בגמר הגביע להפועל חיפה). שחקנים כמו שועה לא קוברים. זה הזמן שלנו, הקהל, לעודד את ירדן, להרים אותו ולהחזיר לו את הביטחון. העונה עוד ארוכה ואין הרבה שחקנים כאלה בליגה.

הטקס שהעמיד הכול בפרופורציה

אי אפשר לדבר על המשחק אתמול ולא להתייחס לטקס המרגש שהיה על כר הדשא לציון שנתיים ל-7 באוקטובר. לראות את משפחות החללים, אוהדי הקבוצה, מקבלים חיבוק ענקי מהמועדון ומ-18 אלף אוהדים ביציעים (ועוד עשרות אלפים דרך המסך בבית) מעמיד בפרופורציה את כל מה שקורה השנה בבית וגן. בסוף זה כדורגל.

שמח או עצוב, מרגש או מעצבן, טוב או רע - בזכות כל אותם שמות שהוזכרו אתמול בטדי, ועוד אלפי שמות אחרים - בזכותם ורק בזכותם אנחנו יכולים לקחת את הילדים לראות כדורגל ולחזור הביתה בשלום. הזדמנות להרים את הראש, להצדיע להם ולומר תודה! ובאותה נשימה לאחל שוב שנזכה לראות את כל החטופים חוזרים הביתה בהקדם. מילה לסיום: איזה כיף לראות 18 אלף אוהדים, בצאת השבת, נגד הפועל פתח תקווה. צמרמורת, שלא ייגמר לעולם.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות