491 ימים של חושך, חוסר ודאות וכאב מתמשך הסתיימו ב־8 בפברואר 2025 כשאור לוי שב הביתה, אל אלמוג בנו הקטן ואל החיים עצמם, חיים שכבר לעולם לא יהיו כפי שהיו.
רגע לפני יום כיפור - יום שמסמל טוהר, חשבון נפש, התבוננות עצמית, הכאה על החטא וכפרה - נפגשתי עם אור, אדם שהיה בגיהינום ושרד רק כדי לחזור לחיים ואז לשמוע שאהובת ליבו והחצי השני שלו נרצחה ביום שהוא נחטף. באופן מעורר השראה, הוא זה שחיזק אותי ונתן לי תקווה שמכל התקופה הקשה הזאת אנחנו נצא חזקים יותר, מאוחדים יותר, ובעיקר טובים יותר אחד כלפי השני.
הסיפור של אור, עינב ואלמוג הקטן שנשאר בבית אצל סבא וסבתא התחיל ב־06:29 ב־7 באוקטובר, שתי דקות לאחר שהגיעו עם רכבם לחניון של מסיבת הנובה ברעים. ברגע שהחלו האזעקות הם ראו כמות עצומה של טילים טסים להם מעל הראש, מה שהחזיר אותם מהר לרכב בניסיון לצאת מהמקום ולחזור הביתה. אבל הדרכים נחסמו והמקום הבטוח הראשון שראו היה מיגונית בצד הדרך - זו שלימים תיקרא "מיגונית המוות".
"התופת החל עם רימון הלם שנזרק פנימה ופצע אותי ביד (פציעה שאור סוחב עד היום; א"א), המשיך בעוד ועוד רימונים שהושלכו למיגונית שאת רובם ענר זרק החוצה, כשגם אני זרקתי אחד. אני לא דתי, אבל באותו הרגע אמרתי "שמע ישראל", ניסיתי להגן על אשתי וחשבתי על אלמוג שלי, כשאני מנסה במובן מסוים להשלים עם זה שזה הסוף.
"כשהמחבלים נכנסו, צעקתי להם שיש לי ילד קטן בבית והם שלפו אותי החוצה בכוח, כשעינב נשארה בפנים. ברגע שגררו אותי פצוע ומדמם, זרקו אותי לטנדר, מייד חשבתי על הלינץ' ברמאללה והייתי בטוח שזה הולך להיות גורלי. רגע לפני שנסענו ראיתי מחבל מרסס בתוך המיגונית, כשאני יודע שאשתי בפנים, אבל המוח שלי לא הצליח לעכל את זה ולחבר בין הדברים.
"הטנדר החל לנסוע, ומולי מחבל עשה להרש (גולדברג־פולין ז"ל) חוסם עורקים. פתאום הבנתי שהולכים לחטוף אותנו וזה גרם לי לפחד יותר גדול. אין דבר שמפחיד אותי יותר בחיים מאשר מקומות סגורים, ואני מבין שכנראה לוקחים אותנו למנהרה".
"שמענו שאמבפה עבר לריאל"
משם החל המסע הנורא שכלל הרבה תחנות, אנשים שונים, בדידות נוראה, וגם רגעי אסקפיזם שחלקם הגדול קשורים דווקא לספורט."אחד מרגעי השפיות הראשונים שלנו הגיע בדירה שהיינו בה ב־52 הימים הראשונים. המחבלים ששמרו עלינו שמעו רדיו מ'כאן' (כאן בערבית), ופתאום שמענו עדכון על משחק של מ.ס אשדוד, כן, מכל הקבוצות דווקא אשדוד, ואנחנו תופסים את הראש. בהמשך דיברנו עם השובים שלנו על מסי ורונאלדו, מה שגרם לנו להרגיש שפויים לרגע ולהרוויח עוד קצת אוכל. הם היו הראשונים לספר לנו שאמבפה עבר לריאל מדריד".
גם מבחינת לבוש, לספורט היתה נוכחות: "אחד השומרים הלך קבוע עם חולצה של הלאנד ולנו נתנו בגדים של אדיבס (הסניף העזתי של אדידס)".
תוך כדי שאור מספר לי את הסיפור על התקשורת שלו עם השובים דרך הספורט, תהיתי איתו איך מעבירים את הזמן בתנאים האלה. איך השעות חולפות, הדקות חולפות, במצב שההווה כל כך מסויט והעתיד ממש לא ברור במקרה הטוב וסופני במקרה הרע. "רוב הזמן היה אסור לנו לדבר, שזה נורא, אז אתה עושה חשבון נפש", הוא עונה.
אבל כמה חשבון נפש אפשר לעשות?
"הרבה מאוד, תתפלא. ובוא אני אפתיע אותך. אחרי 300 ימים היה לי את היום עם חשבון הנפש הכי משמעותי שהיה לי בחיים. חלק משמעותי ממנו היה בלב, עם עצמי, אבל בהמשך גם שיתפתי את האנשים שהיו איתי".
מה החזיק אותך כל הימים האלה במנהרות?
"מה שהחזיק אותי זה התקווה. ידעתי שאני אחזור. כל הזמן אמרנו בינינו לבין עצמנו - העברנו סרט רע את האהובים שלנו, אבל הסוף יהיה טוב, אנחנו נחזור. הרש אמר לי משפט שליווה אותי כל הזמן - יש לך את ה'למה', תמצא את ה'איך'. אז אלמוג היה ה'למה'. הוא היה במחשבות שלי באופן יומיומי. תמיד אמרתי לעצמי שהמשפחה שלי יהיו הכוח שלי (ה'למה') והם יהיו אלו שבזכותם אני אמצא את ה'איך' ואשרוד.
"אחד הרגעים המשמעותיים בשבי היה חלום שחלמתי במנהרות. חלמתי שאני במיגונית עם עינב ואלמוג, ושהמחבלים זורקים רימון פנימה שמתפוצץ עלינו. התעוררתי בבהלה ואז אמרתי לעצמי איזה מזל שאני פה, 50 מטר מתחת לאדמה, רעב, רזה, אבל אלמוג בבית עם סבא וסבתא ואני יודע שיגיע היום שאני אצא ואפגוש אותו".
"לא הבנתי איפה הפועל"
ואכן, אור שרד נגד כל הסיכויים. בתנאים בלתי־אנושיים, כמעט בלי אוכל, עם רזון קיצוני. בתמונה שלו עם אלי שרעבי ואוהד בן עמי הם נראים כמו מוזלמנים, רגע לפני שמפלצות חמאס העבירו אותם לצלב האדום, אחת מהתמונות הקשות והזכורות במלחמה הנוראה הזאת. ורק כדי להבין, אור נראה כך אחרי שלושה שבועות שפיטמו אותו באוכל כדי שהמראה שלו יהיה סביר.
החזרה הביתה היתה מרגשת וקשה באותה מידה. "רגע הפגישה עם אלמוג היה מיוחד, היה חשש מסוים שהוא לא יכיר אותי והכנתי את עצמי לפגישה, אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותי באמת לרגע המפגש, רגע שהיה יותר גדול מכל חלום אפשרי. זה היה הרגע שבו נולדתי מחדש. אבל כמו כל לידה, היא היתה מלווה בכאב עצום - כי שעה לפני זה הודיעו לי שאשתי, החצי השני שלי, אהבת חיי, נרצחה.
"השאלה הראשונה שאלמוג שאל אותי היתה למה לקח לי כל כך הרבה זמן לחזור, והשאלה השנייה היתה איפה אמא. זה היה רגע של שבר, אבל מיד אחר כך הוא חיבק אותי בסיטואציה שממחישה כמה המציאות שלנו היא בלתי נתפסת.
"בימים הראשונים אחרי שחזרתי הביאו לי פלאפון ומייד התחלתי להיכנס לאתרי ספורט ולראות מה פספסתי ב־491 הימים שלא הייתי פה. פתחתי את הטבלה של ליגת העל ולא הבנתי איפה הפועל ת"א, ככה גיליתי שהיא ירדה ליגה. בהמשך בדקתי מה קורה עם ראשל"צ סל, הקבוצה שאני אוהד, וכמובן עם דני אבדיה ב־NBA.
"אחת החוויות היותר טובות מאז שחזרתי היתה ההגעה למשחק של מכבי ראשל"צ. עשה לי ממש טוב בלב לחוות את האהבה והתמיכה מהקהל והמועדון. להרגיש את תחושת השייכות זה עוד דבר שמחבר אותי חזק למדינה שלי.
"היום, ספורט זה הדבר היחיד שמושך אותי למסך. אם אראה סדרה, אלך לאיבוד. דווקא הספורט שלנו גורם לי לשבת ולצפות. זה לא קשור לרמה, יותר לזהות, לחיבור. זה שלנו.
"הספורט עזר לי בשבי. הוא העביר לי את הזמן בשיחות עם החברים שהיו איתי, חידות ספורט שעשינו אחד לשני ואפילו ברגעים של הלבד. הייתי עושה משחקים שלי עם עצמי, חושב על קבוצות גדולות, מנסה להיזכר בשחקנים שלהם. יש אנשים שסופרים כבשים כדי להירדם, אני ספרתי שחקנים של מילאן ב־2004 כמו פירלו, נסטה, קוסטקורטה וגאטוסו".
רגע לפני יום הכיפורים, יש מישהו שצריך לבקש ממך סליחה?
"בקטע מאוד מוזר, אני לא כועס. אני יודע שאנשים חושבים שיש לי הרבה על מה לכעוס. שאם אחפור בזה אני אכעס. אבל אני לא רואה סיבה. אני כן רוצה לבקש סליחה מהחטופים ששם. היום שהשתחררתי היה היום הכי שמח ועצוב בחיים - יש לי שני ימי הולדת - 8 בפברואר ו־28 ביולי" (היום שבו נולד, א"א).
ומה יהיה ב־7 באוקטובר, תלך לבקר בנובה?
"אם יש משהו שהשתנה בי מאז אותו יום ארור הוא שמאוד קשה לי לתכנן דברים. אני לא יודע מה אעשה. עדיין לא ביקרתי בנובה, אבל אני חייב להיות שם, הבטחתי לעצמי להגיע לשם. אני אחכה קצת, אבל אגיע לשם. אשתי נרצחה שם, היא כל עולמי. אני רוצה לעשות משהו שיזכרו אותה, אני רוצה שיחגגו את החיים שהיא חיה, היא הייתה בן אדם שמח.
"ודבר אחרון, אני מאמין בכל ליבי שכולם יחזרו. אני יכול להגיד לך שאלון (אהל) בחור חזק, ואני בטוח שהוא יחזור. לאלון כבר היה תאריך שחרור. התחבקנו כשעזבנו ואמרתי לו - תכף אנחנו נפגשים, הכל יהיה טוב, ואני עדיין מאמין בזה. ראיתי את התיעודים האחרונים של אביתר (דוד) וזה החזיר אותי לרגעים שלי במנהרות. רעב, חלש, לבד באמבטיה וצועק לעצמי: 'אתה חזק, אתה חזק, אתה תשרוד הכל', ואני יודע שהוא ינצח".
לסיום, היה חשוב לאור להעביר מסר, מסר שאני מאמין בו יחד איתו בכל נימי נפשי: "אין דבר יותר חשוב מלהחזיר את החטופים. זה מה שמבדיל אותנו מעמים אחרים. זאת הישראליות האמיתית. כמו שאמרנו אחד לשני כשהיינו עמוק במנהרות: טוב שגדלנו בישראל, כי אם היינו גדלים במדינה אחרת, היו שוכחים אותנו, בישראל אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור. זה האתוס שלנו".