לכאורה, העניין הספורטיבי במשחק בין מכבי ראשון לציון לעירוני רעננה, שנערך בשישי האחרון, היה אמור להיות גבוה כשלעצמו. שתיים מהקבוצות הטובות בליגה הלאומית אחת מול השנייה, רגע לפני סיום העונה הסדירה ופתיחת משחקי הבית העליון. בפועל, נראה היה לעיתים שהוא מתגמד לטובת האירוע המרגש שקרה דקות לפני כן.
אלופת המדינה מ-2016 אירחה את אור לוי, שיצא עם אשתו לחגוג במסיבת הנובה, נחטף ממיגונית המוות וחזר לאחר 491 יום בשבי החמאס. אור גדל במחלקת הנוער של המועדון ונחשב לאחד האוהדים המסורים של הקבוצה, נהג לפקוד את היציעים בתקופות היפות והפחות יפות, היה יחד איתם בגמרי גביע, ביורוקאפ וגם בהפסדים ובירידת הליגה.
בכניסה לבית מכבי הוצבה עמדת חלוקה גדולה של חולצות לבנות עם הכיתוב "אור לוי, כמה טוב שבאת הביתה", שהתרוקנה תוך דקות. שחקני הקבוצה עלו עם חולצה שחורה וכיתוב זהה, כאשר כל הגוש המעודד, גוש ד', החזיקו בצעיפים מיוחדים עם הכיתוב "ברוך שובך".
"הם הסתובבו בכל המדינה, בבית ובחוץ, עם שלטים הקוראים לחזרתו", מספר יצחק פרי, היו"ר המיתולוגי של הקבוצה. בטקס, במהלך ספק מתוכנן, הם לקחו אותו להסיר את השלט הגדול שליווה אותם לכל מקום. לוי תלש אותו בעוצמה, צחק וקרן מאושר. חודש אחרי שחזר, הוא קיבל סגירת מעגל גם מהאהבה הספורטיבית הגדולה ביותר שלו.
היתרון בכדורסל, או באהדת כדורסל, הוא שרגעי האושר והעצב מתחלפים בקצב יותר תדיר. כל סל בצד אחד הוא שמחה, כל סל בצד שני הוא מבאס. כבר מהשנייה הראשונה לוי התנהג כאחרון האוהדים. הוא הניף את ידיו מעלה בכל סל, נדהם מהטבעה אדירה של מקסים רומנוב וגם התפנה לצלם תמונות וסרטונים.
לוי קיבל אווירה של ליגת העל וגם המשחק היה בהתאם. המון לחץ, החטאות לא מחויבות, עבירות, עצבים, רעש נהדר של תופי האוהדים ושירה לכל אורך ההתמודדות. "אתם חייבים לנצח בשביל אור", אמר אחיו מיכאל לשחקנים שהחזיקו בשלט המברך על חזרתו של השורד, וזה מה שהם עשו.
החבורה של שרון דרוקר פתחה פער מוקדם בדרך לניצחון 67:81 על מוליכת הטבלה, ממנה צמצמה את הפער לשלושה משחקים לקראת הבית העליון, אבל הזווית הספורטיבית שוב לא עניינה. מיכאל נתן לשחקנים משימה והם עמדו בה. לא עברה דקה משריקת הסיום ואור כבר היה במרכז אסופת הקבוצה, שחגגה סביבו עם שירים. האוהדים חיבקו, נישקו והצטלמו איתו כאילו מדובר בסלבריטאי מהשורה הראשונה.
במשך קצת פחות משעתיים, בין 13:00 ל-15:00 בצהרי יום שישי, הרגיש שלוי השתחרר מהטייטל שילווה אותו לכל החיים. הוא שמח, התאכזב, דיבר עם משפחתו, שם את הצעיף על ראשו במבוכה כשהאוהדים קראו בשמו. הוא היה אור לוי האוהד, שקיבל לקצת פחות משעתיים אסקפיזם נוסף שהיווה תזכורת לחיים שלפני.
חזרת השורדים לקבוצות אותם הם אוהדים תמיד תרגש, אבל גם תזכיר את המציאות הכואבת בה אנחנו נמצאים ואת העתיד הקשה שעומד לבוא. באותן השעתיים, גם אלו שהיו בשישי וגם אלו שקיבלו שגיא דקל חן ודניאלה גלבוע בחודש האחרון, היה נראה שיוצא מהם רגש שונה, אבל מוכר, כזה ששוב הראה שאת המגרש והספורט, למי שמחובר, אי אפשר להחליף.
