המשחקים בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים קיבלו נדבך נוסף בשנים האחרונות. מעבר לעובדה שתמיד הם טעונים במטענים הפוליטיים הקבועים ובאלימות בין שני מחנות האוהדים הכי מרוחקים זה מזה בארץ (לקיצוניים שבאוהדי מכבי תל אביב יש משותף עם "לה פמיליה", ולהגיוניים שבאוהדי מכבי תל אביב יש חברים אוהדי הפועל תל אביב - והרבה), אנחנו כמעט שוכחים את ההיבט המקצועי. משחקים בין הפועל לבית"ר הם כאלה שמכריעים עונות שלמות.
קשה לשכוח את המשחק בטדי בין הקבוצות, שלאחריו פרצה מלחמת 7 באוקטובר שפוגעת מאז אנושות בכדורגל הישראלי. גם ה־1:5 של בית"ר על הפועל, שהוריד את הפועל ליגה, היה אירוע מכונן בהפועל העלובה של מינצברג וקבוצת המשקיעים השוקעים (זוכרים? אם לא, סעו לכיוון נתניה, יש שם משהו דומה). ניצחון במשחק הזה הוא מעבר ליוקרה ולהפסד, הוא מעבר לדיכאון.
לאן הולכים מכאן?
נכון, אנחנו עוד לפני החגים, הליגה עוד בניוטרל, אבל בלומפילד מלא הוא בלומפילד מלא. אוהדי בית"ר קנו כל כרטיס אפשרי לשערים שלכאורה הוקצו לאוהדי הפועל, ואוהדי הפועל מחפשים כרטיסים בנרות לשערים שלהם. בית"ר מגיעה כשהיא נראית מעולה, ויש אפילו מי שחושב כי היא תוכל לדגדג את מכבי תל אביב ואת איגוד השופטים. ניצחון בבלומפילד הערב יראה שאולי באמת יכולה להיות כאן עונה מעניינת, ולא כזאת שתסתיים בפברואר בתואר השחקן המצטיין לאוראל גרינפלד.
הפועל, מצד שני, גנבה ניצחון ותיקו בדאווין. זהו המבחן הראשון האמיתי של אליניב ברדה. אם ינצח או יוציא תיקו, האיש יקנה לעצמו שקט עד סוף השנה, ולא משנה מה יקרה בדרך. הפסד או תבוסה - וכבר יהיה בוולפסון מי שיתחיל לחשוב כי אולי השידוך בין הצדדים היה טוב רק כשהאופציה החלופית היתה מסאי דגו. כן, עד כדי כך משחקים בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב הם קריטיים. הם קובעים גורלות של מאמנים, שחקנים ומועדונים.
וקיים גם העניין של האלימות. החברה הישראלית היא חברה שסועה, שנמצאת ערב מבצע צבאי אשר מפחיד את כולנו. אם עדיין יש מי שמוצא זמן לקבוע מכות לפני או אחרי משחקים, אם יש מי שחושב לגנוב צעיף מחייל או מנער רק כי הוא לא בצבע הנכון - שיעשה טובה וייקח אוויר. אני יודע שהסיכויים לכך קטנים, אבל בחודש הסליחות מותר לקוות שלאוהדי הכדורגל בישראל יש אלוהים.
