פנחס אוחנה, איש המשק של הפועל ב"ש, הסכים לעשות את הריאיון הזה ביום של משחק. כמו להגיע לזמר מפורסם ביום הופעה ולבקש ממנו לצעוק עד שייגמר לו הקול, אבל מהר מאוד מבינים מי האיש. במועדון קוראים לו "פיני", הוא מסביר ש"קוראים לי פנחס, גם בבית" וכך יהיה גם כאן.
אוחנה הוא איש צבא לשעבר וכיאה לכזה, הוא הקדים בארבעים דקות ובא מוכן. עד שהתיישב לדבר בפעם הראשונה על עצמו ("אני לא רגיל לזה"), הוא היה עסוק בהכנות למשחק. עם ההגעה לבית האדום, דלתות הטנדר של פנחס פתוחות לרווחה מול המחסן שסמוך למגרש. הוא מעמיס אותו במשקאות אנרגיה שמסודרים כמו החיילים שהיו לו בתקופתו בצה"ל, לפי צבעים וטעמים כי "כל שחקן אוהב משהו אחר".
אוחנה (68), הגיע להפועל ב"ש לפני 17 שנים, בדיוק ביום בו הבעלים אלונה ברקת לקחת לידיה את המועדון. "היא חתמה בערב ואני הגעתי לעבודה בבוקר שאחרי", הוא מספר, "הייתי אוהד של הפועל ב"ש, יצאתי לפנסיה, בזמן הפנוי שלי הייתי עושה מילואים בתנאי קבע. אספנו מסיכות אב"כ מהבתים, כל מיני פרויקטים ואז באמצע העבודה גיסי, ויקו חדד, קרא לי לבוא אליו הביתה. אלונה רצתה דם חדש והוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד, הכין אותי שזה הרבה שעות ועבודה קשה ושאם אתה לא עובד מסודר אז אתה מאבד את הכל. התאים לי".
מה זה אומר "אם אתה לא עובד מסודר"?
"אצלי הכל מסודר, ככה הייתי תמיד. סדר זה אומר להכין את מחר יום לפני. אני לא דוחה שום דבר. לא הולך הביתה עד שאין סט אימון מוכן וכל מה שצריך לבוקר. אין מצב שמישהו בא בבוקר ואומר שחסר לו משהו, הכל פיקס. זה לדעת מי גוזר גרביים, מכיר אפילו איזה תחתונים יש לכל אחד".
אתה מסודר והשחקנים גוזרים גרביים, נשמע כמו מתכון לבעיות.
"(מחייך במבוכה) "יש הרבה כאלה. היום גוזרים באמצע כדי שיהיה יותר נוח אז אני מבין את זה, אבל הפעם הראשונה שמישהו הוריד אותי מהפסים היה החלוץ ברק בדש ששיחק אצלנו. כל משחק קלטתי שיש גרב עם חור ואני זורק כל שבוע את הגרב. עובר עוד משחק ועוד משחק, תמיד יש גרב עם חור, אמרתי שזה לא הגיוני, אז החלטתי לעמוד בחדר ההלבשה ולראות מי עושה את החור. תפסתי אותו גוזר את הגרב ואז הוא אומר לי "זאת אמונה טפלה שלי", אמרתי לו "חבל, היית אומר לי מראש, אתה יודע כמה גרביים זרקתי?. למשל, דוד רביבו ביקש לסמן את הגרביים וזרמתי איתו, ככה אני תמיד, משתדל לעשות מה שנוח לכולם".
במועדון מספרים שאתה בחרת למאור מליקסון את המספר 24, איך זה קרה?
"מליקסון בא בהתחלה והתלבט על איזה מספר הוא הולך. הכל היה תפוס, נתתי לו את המספרים הפנויים. הוא התלבט ואז אמר לי "מה שתחליט, אני לוקח". לא יודע למה, הסתכלתי על 24, אהבתי אותו ונתתי. המספר 5 היה פנוי ומליקסון שיחק איתו בפולין, אז היה הכי קל לתת לו אותו, אבל הייתה לי הרגשה על 24, זה התאים לו ולא טעינו, אני שמח מזה".
מליקסון בא מאוחר, אבל אתה אוהד הקבוצה הרבה מאוד שנים, מה זו בשבילך הפועל ב"ש?
"הפועל ב"ש בשבילי זו ה-קבוצה. אני אוהד את המועדון מגיל קטן, היא נכנסה לי ללב כמו כל אוהד שרוף. אני לא מהאוהדים שהיו עושים רעש ובלאגן. אני עוד זוכר בשנת 1974/75, איך הייתי נוסע לכל משחק חוץ למרות שכבר הייתי חייל. נסעתי בטרמפים כדי להגיע לכל קצוות הארץ, אין מגרש שלא הייתי בו. מה שכן, אף פעם לא שיקרתי כדי להגיע למשחק. אבא שלי היה כועס עלי שהייתי עוזב אותו בשבת ונוסע למשחק. איבדתי את אמא שלי כשהייתה רק בת 48, הייתי אז בן 13. היא נפטרה משפעת חזקה. אז אם לא הייתי הולך למשחק, היה כואב לי שלא ראיתי את הקבוצה וכשהלכתי כאב לי כי אבא שלי כעס. הייתי לוקח את הטרנזיסטור, שומע שירים שערים ורואה את הפועל ב"ש, כמו שהיה פעם. אלה היו ימים יפים".
הגעת בעצם בשנים הכי יפות של הפועל ב"ש, תחת אלונה ברקת, היו ימים הרבה פחות יפים.
"אני הכי ותיק פה היום, 17 שנה שאני עובד עם אלונה. היא עוזרת בהכל, אף פעם לא אמרה לי או לשחקנים "לא". כל מה שהם צריכים, הם מקבלים. מהדבר הכי קטן, שזה בקבוק מים, ועד הבקשות הכי גדולות. הכל מסודר. היא עובדת מסודר וסדר זה הכי חשוב. אולי בגלל הסדר הזה, אני מסתדר איתה כל כך. אני לא אוהב רעש, כולם התחלפו, חוץ ממני. אני עושה הכל, כדי שלא יהיו תלונות והשחקנים יתרכזו רק במשחק. אני לא רוצה שייכנסו לחדר ההלבשה ביום של משחק ואז יבקשו דברים. ביום של משחק הכל מוכן, הם רק עולים לשחק. אני אוהב את זה וזו הדרך שלי".
קשה לנתק את הסדר של פנחס אוחנה מהיותו איש צבא לשעבר. "הייתי שחקן לא רע, שיחקתי אפילו בגביע הרמטכ"ל", הוא מתגאה. רוב שנותיו בצבא היו בדרום הארץ. תוך כדי הראיון, הוא מתעדכן מה קורה בעזה והמבט תוך כדי קריאה מסגיר עד כמה זה מעסיק אותו. "זה מזכיר לי את השירות שלי", הוא אומר, "בזמנו, אני הייתי מכניס ציוד לעזה, אחראי על התחמושת, מספק לכל המוצבים. הייתי אחראי על 11 משאיות, היינו מעמיסים כל יום ושולחים פנימה, תראה כמה שנים עברו וכואב לי שהיום אנחנו באותה הסיטואציה".
זה כואב לך אולי יותר מאחרים?
"ברור, אני יודע בדיוק איפה המקום שבו פרצו את הגדר ב-7 באוקטובר. בתקופה שלי, כשחתול היה עובר הצבא היה על הרגליים. מאז ומתמיד, אני קם כל יום בשש בבוקר, ככה אני רגיל, ככה היה גם בשבת ההיא. כשראיתי אותם עוברים את הגדר, אמרתי "זהו, יש מלחמה" כי אני מכיר את כל המוצבים בדרום".
חוץ מזה, מה הכי זכור לך מהתקופה בצה"ל?
"כל קצין שהיה רוצה לעבור ביקורת, היה מבקש את אוחנה. אגב, בצבא קראו לי אוחנה, לא פיני ולא פנחס. ידעו שאני מסודר, הייתי נגד מצטיין כל הזמן, פעם אפילו קיבלתי פרס לטוס לחו"ל עם 400 דולר דמי כיס, אבל ויתרתי על זה כי לבן שלי הייתה בר מצווה. כשסיפרתי על זה למפקד שלי, הוא אמר לי "אוחנה, תרשה לי לומר לך לראשונה בחיי, אתה מטומטם". משה "בוגי" יעלון היה מפקד שלי בבלי"ש, יואב גלנט היה איתי באוגדה בחטיבה הדרומית בעזה, כולם היו מפקדים בתקופתי, עברתי לא מעט".
מה זה לא מעט?
"עין יהב, שיזפון, קציעות, צאלים ובסיני שלוש שנים, עד הדקה האחרונה שהיינו שם. הדגל המצרי היה צריך לעלות ביום שישי בשמונה בבוקר. ביום האחרון בלילה, דן שומרון נתן לנו את התדרוך רגע לפני שזה קרה. בכפר הירוק סרבו להתפנות ופינינו אותם. זרקו עלינו חביות, מה לא, עד שבשעה 8:00 הדגל המצרי עלה. סיני בגודל זה כמה פעמים מדינת ישראל, זוכר את זה ממש טוב".
הספקת לעשות משהו בין הצבא להפועל ב"ש?
"יצאתי לפנסיה והייתי משתגע בבית. בצה"ל הייתי עובד עד 12 בלילה, לא הייתי בא הביתה, אולי פעם בשבוע. המזל שלי הוא שאשתי דבורה רגילה לזה, היא בת 64 ועד היום בצבא, אזרחית עובדת צה"ל. המנכ"ל הראשון שאל אותי "כמה אתה רוצה?", אמרתי לו "אני לא יכול להגיד כמה, אולי אני לא טוב, לא עבדתי בזה אף פעם. אם יהיה לי טוב אז אשאר ואם לא אלחץ יד ואלך הביתה בכבוד". כל מה שרציתי היה לא להיות בבית ולהשתגע, אבל באתי בכיף. אני לא יכול לשבת בבית, יש לי גינה אבל כמה אפשר לעבוד בגינה? אין כמו סדר היום, אסור לשבת בבית. יש לי טיפ לאנשים בשביל הבריאות: שיהיה לכם סדר יום, תעבדו בכל גיל. אם אתם מסודרים, צאו להתנדב. יש יד שרה, איחוד הצלה, בתי חולים, כי לשבת בבית זו המחלה הכי קשה, זה מוציא את הבן אדם מדעתו".
אז פנחס אוחנה מצא את מקומו בהפועל ב"ש ומאז הוא משתגע בעיקר בגללה, כמאמר השיר. הוא נשוי כאמור לדבורה (64) ויש להם ארבעה ילדים: אדיב (44), (קצין אג"ם בעיירות הדרום), חניתה (40), נועם (35) ולינור (32) (אחראית צוות פקחים בעירייה). להגיע לראיון על אדם שנמצא מאחורי הקלעים מצריך תחקיר, השחקנים הם הכתובת הראשונה ובאופן יוצא דופן, משפטים כמו "אין בן אדם כזה", או "פיני הוא אגדה" נשמעו כמעט מכולם. "כולם מכבדים אותי כי אני יכול להיות אבא שלהם", הוא מסביר איך זה נראה מנקודת מבטו, "היו לי שחקנים פה שגם פחות כיבדו, אבל אתה מתאים את עצמך אליהם".
יש מישהו עם סיפור שאתה זוכר במיוחד?
"כששמעתי שליאור אסולין נרצח ב-7.10 כאב לי מאוד. ליאור היה גרוש, היו לו בעיות אישיות. יום אחד לפני האימון הוא ביקש ממני, אם אוכל לקחת משהו לרכב. כמובן שהסכמתי, הוא ירד לאימון. פתחתי את הבגאז' ולא האמנתי למראה עיני. הוא היה גר באוטו בתקופה הזאת, הוצאתי את הכל מהרכב, כיבסתי לו את הבגדים, קיפלתי וגיהצתי לו את כל הבגדים. אחרי האימון הוא שאל אם שמתי את הקופסא ברכב, אז אמרתי לא לשכוח את הבגדים שלו בחדר ההלבשה, הוא ראה את הכל מקופל עם ריח טוב ואמר לי "פיני, מי ששונא אותך, שימות" והלך. לא אשכח את זה בחיים. מסכן, כל החיים הלכו לו. כששמעתי שהוא נרצח, הייתי גמור. תראה מה זה גורל?".
בכלל, היו הרבה טרגדיות בשנים האלה. גם מה שקרה לאליניב ברדה, מליקסון.
"הכי מטורף היה צ'סווה אנסופווה. זה היה בשנה הראשונה שלי, מרקו בלבול היה מאמן. ישבתי על הקווים, משחק אימון נגד מכבי ב"ש והוא פתאום נפל, המשכתי לשבת, חשבתי בהתחלה שזו פציעה רגילה. פתאום כולם רצו, מכות חשמל, וואו מה הלך שם. כל המפתחות היו אצלי ורצתי לשער הגדול כדי שיהיה פתוח לאמבולנס, לצערי כל מה שעשו לא הספיק. עם אליה (אליניב ברדה ל.נ), באותו היום לא הייתי במגרש, זה היה בלהבים ואני הייתי כאן".
מצד שני, היו גם רגעים יפים. שלוש אליפויות, שלבי בתים באירופה, תארים ורגעי שיא בתולדות המועדון, איך זה להרגיש חלק מכל זה?
"זה היה סיפוק גדול. אתה שותף, זה לא רק להיות אוהד. הציוד והטיסות לחו"ל זה המון עבודה, אבל מה לעשות, אם לא תהיה מסודר, אין עם מי לדבר. זה לא כמו פעם, שאם שכחת חולצה של מישהו, אז אפשר לתת חולצה אחרת. מאז שאלונה רכשה את המועדון, היא נתנה לנו את החופש והתנאים, אז יותר קל לעבוד. אני מעריך מאוד את אלונה על כל מה שהיא נותנת, גם השחקנים צריכים להעריך כי אין דבר כזה "חסר משהו". תראה כמה היא מסודרת. בתחילת הדרך, ניסינו פעם להביא משאית שתעביר להעביר לשחקן זר את הבית. יום שלם חיפשנו מישהו שעובד עם קבלה, עד כדי כך הכל מסודר ומתוקתק, אצלה לא היה יותר "בלי קבלה". זה מה שנותן לי חשק ומוטיבציה לבוא כל יום ולתת את הלב שלי למקום הזה. אני שומע על מקומות שאין להם את התנאים האלה, אין ולא תהיה כמו הפועל ב"ש".