הגיע הזמן למעשים: ארגוני האולטראס והמשטרה מאיימים על הספורט הישראלי
אהדת כדורגל זה קודם כל אהבה, את זה יגיד כל אוהד של כל קבוצה • אבל בממקום שאמור לאחד ולשמח, המגרשים בארץ נהפכו לזירות אלימות בחסות ארגוני האוהדים • גם מי שאמור לשמור על הביטחון של הצופים לא עושה את זה, להפך • הקברניטים חייבים למצוא פתרון, ומהר
אומרים שקבוצה לא מחליפים, אישה/בעל אולי כן (ויש כאלה שכמה פעמים), אבל קבוצה בחיים לא. המשפט הזה גם מסביר את הרגשות העמוקים של אוהדים ובמידה מסוימת גם את חוסר הרציונליות של אהדה בספורט.
מבחינת רבים וטובים מאוהדי הספורט, הספורט הוא קודם כל אהבה, מקום שבו משחררים קיטור מהחיים עצמם, בורחים מצרות היומיום בבית, בעבודה, למקום שבו מרגישים מחוברים לאנשים אחרים, חלקם זרים לחלוטין ובעלי מחשבות שונות על החיים עצמם, אבל הם לובשים אותה חולצה כמוך וחווים רגשות דומים בהצלחות, ובעיקר באכזבות.
לפני 18 שנים עשיתי ניתוח שחזור לרצועת הברך באיטליה, מה שהשאיר אותי בארץ המגף לחודשיים לצורך החלמה ושיקום. אחד האנשים שעשה איתי שיקום היה המנהיג של ארגון האולטראס של לאציו. ארגון קיצוני שידוע בנטיות הפאשיסטיות שלו עם שלל תקריות גזעניות, אנטישמיות, שוביניסטיות, וגם עימותים קשים עם שחקני הקבוצה שלא יישרו קו עם האג'נדה שלהם.
הייתי מופתע לשמוע ממנו שהמועדון משתף איתם פעולה כדי לשלוט בהם עד כמה שאפשר (מה שגרם להם להרגיש שהם דה־פקטו הבעלים של המועדון), נותן להם זיכיון למכור מוצרים של המועדון, עוזר להם כספית לרכוש ציוד עידוד, ועוד. הפעולה הזו אכן אפשרה שליטה מסוימת על הארגון, אבל גם נתנה לו כוח לא פרופורציונלי שבסופו של דבר פגע במועדון, הרחיק ממנו אנשים איכותיים והביא למצב שהנשיא החדש של המועדון קיבל איומים פומביים על חייו.
תופעת ארגוני האוהדים שאמורה לאחד בין האוהדים הנורמטיביים, אבל בסופו של דבר מבליטה את הקיצוניים והאלימים, הגיעה בסופו של דבר גם לישראל, והקבוצות והמשטרה מתקשות להתמודד איתה.
הארגונים הללו, שתמיד מדברים עליהם כמיעוט זניח, מחזיקים בכוח גדול בעיקר בגלל הקולניות והרשתות החברתיות שמגדילות אותם בצורה לא פרופורציונלית. הם משתלטים על היציעים, מעצימים את השנאה בין המועדונים, הופכים יריבויות ספורטיביות לאירועי סף מלחמה עם פוטנציאל לשדה קרב של ממש. לראות אוהדים רעולי פנים ביציעים זאת לא חוויה נעימה לאף אחד, שמרחיקה ילדים ואוהדים תמימים מהיציע.
וכאן נכנסים לתמונה קברניטי הכדורגל, אלו שאמורים לדאוג שחוויית האוהדים תהיה מזמינה ונעימה. אז בהתאחדות לכדורגל אכן ניכר שינוי, בעיקר מאז כניסתו של שינו זוארץ לתפקיד, כשהפסיקו עם משחקי הרדיוס הלא יעילים והלכו על עונשים של הפחתת הנקודות. עונש שגם אני לא אוהב, כי הוא אנטי ספורטיבי, אבל לפחות מרגישים שמנסים לשנות. השינוי הזה הוא מהסיבות לכך שהאוהדים, אחרי דיאלוג עם ההנהלה, הדליקו את האבוקות ביציעים ולא זרקו אותן למגרש, מה שהוביל לקנס ולא להפחתת נקודות.
אבל הבעיה הגדולה היא דווקא אצל המשטרה.השוטרים אמורים במצב הנוכחי לשמור על האוהדים ולדאוג שהחוויה במגרש תהיה טובה. אך הם מתייחסים לכלל אוהדי הספורט, כולל לנערים ולילדים, כעבריינים בפוטנציה.
הכל מתחיל ביחס הבסיסי לאוהדים. כשמתייחסים לאדם בצורה מזלזלת - הוא יתנהג בהתאם. פתיחה מצומצמת של שערים ואיחור בפתיחתם, מה שמייצר תורים בלתי נסבלים, הבאת פרשים והכנסתם בתוך צפיפות של גברים, נשים וילדים, ובעיקר תחושה שמגובה בסרטונים ממגרשים שונים שלשוטרים מותר הכל והם רק מחפשים טריגר כדי לתפוס אוהד ו"להוציא עליו את העצבים".
אחת הדוגמאות היתה בדרבי הכדורגל האחרון, שבו נתפס בעין המצלמה פרש שמכה אוהד בראשו עם אלה, לכאורה ללא התגרות או פרובוקציה מצד האוהד, ולא שמענו שהשוטר הועמד לדין או נענש.
הגיע הזמן להקים בית דין לספורט שיקבל סמכויות לטפל באופן מיידי באוהד שעובר על החוק, לחייב עבריינים פוטנציאליים להתייצב בתחנת המשטרה בזמן משחקים ולאפשר סנקציה קשה כלפי אלו שלא מתייצבים כדי שלא ייאלצו לבקש מקהל שבא לאירוע ספורטיבי תעודת זהות, להקים כוח מיוחד שיתמחה באבטחת אירועי ספורט, ועוד (יש מדינות שניתן להעתיק מהן מודלים מוצלחים).
די לוועדות ולדיבורים הבלתי נגמרים, הגיע הזמן למעשים.
צריך לזכור, האירועים הללו אינם מנותקים ממה שקורה במדינה. ספורט הוא מראה של החברה, הוא מבטא מנגנונים של שליטה ויחסי כוח ומבליט את הבעיות שלה כמו גזענות, מיזוגיניות ואלימות. אבל הספורט צריך ויכול לשמש מפלט.
אז אולי המהלך האחרון של הפועל ת"א בכדורסל לא לעלות לשחק בגלל היחס המבזה לאוהדים, מהלך שאיחד מאחוריו את הרוב המוחלט של הקהלים של הקבוצות הגדולות האחרות כולל היריבה הגדולה בצהוב, יחזיר את היריבות הספורטיבית לפרופורציות, ויגרמוםלקברניטי המדינה, ובעיקר לשר הממונה מיקי זוהר, איש שבא מהספורט, להבין שחייב להיעשות שינוי.
