בבוקר ירושלמי אפרורי, אתם בהחלט עשויים לראות את נשיא המדינה הרצוג ורעייתו מיכל יוצאים מבית הנשיא להליכת בוקר. בערב, אם גמר הגביע בכדורגל כל כך מעניין אתכם, תראו את אותו הנשיא מחולץ מתוך עדר שועט של אוהדי כדורגל שהשאירו את השכל על המושב לפני שפרצו למגרש.
ההמון זאת חיה שמנצלים אותה לרעה, אפשר לשלוט בה, ואפשר גם לשחרר אותה למטרות של אלימות חברתית. קשה להאמין שבישראל של היום, המארגנים של משחק כדורגל רשמי ברמה העליונה לא מסוגלים למצוא שיטה להשתלט על המון אוהדים.
זו היתה תופעה חסרת תקדים של טקס הענקת הגביע שהתבטל, שוד המדליות מצוואר השחקנים וחילוץ הנשיא. איך אומרים? כשיש מנוסת בהלה של עדרי בקר או ביזונים שועטים ומישהו נדרס תחת הפרסות - אנחנו נאלצים לכתוב שורה מתחת לתמונה המצערת: "סליחה, אבל אין כאן שום דבר אישי".
גם מצעד הדגלים בירושלים הוא לא מראה מלבב בכל שלביו, אבל זה אירוע נשלט. יש פה שני היבטים: האחד - אוהדי הכדורגל של כמה קבוצות; השני - ההמון בישראל כתופעה שלא הכרנו בצורה כזאת עד היום.
באירופה, ובייחוד באנגליה, היו תופעות חמורות וקיצוניות של עדר אוהדי כדורגל שגם היה מעורב פעמים אחדות במקרי מוות המוניים באצטדיון (הילסבורו, לפני יותר מ־30 שנה), או בהרס ובקטטות המוניות ברחוב. זכור גם האסון בגמר גביע האלופות ב־1985 בבריסל. בחיפה שלשום זה לא הסתיים בהרוגים, אבל זה נראה לא טוב וגרם לתחושת ביזיון לאומי.
בדיבור אישי, אני נאלץ להתוודות שהאהדה שלי להפועל תל אביב נמחקה כמעט לגמרי, בגלל האוהדים. קשה לשפוט מה גרוע יותר - תחושת האיום הגלומה בהמון השועט בחוסר שליטה, או הנפת כמה דגלים אדומים עם סמל צלב הקרס הקומוניסטי (הפטיש והמגל) של בריה"מ. בשביל לא מעט אנשים זה דוקר בעין ומקומם את הלב כמעט כמו הנפת דגלי צלב קרס נאציים. האם היינו עוברים על דגלים נאציים בשתיקה?
במישור הפוליטי, היעדר מסגרות מפלגתיות פעילות לבירור בעיות שנויות במחלוקת, ובדרך מהמפלגה אל הפרלמנט, מהווה סכנה לדמוקרטיה. זה אומר שהדיון הפוליטי עובר לזירת ההמונים.
גוסטב לה־בון, מייסד המחקר על פסיכולוגיית ההמונים, סבר שבתוך ההמון - וזה לא משנה אם הוא שועט או צועד בסך בצורה מסודרת - מאבד היחיד את יכולת החשיבה העצמאית ומשתעבד לתת־מודע קולקטיבי. עובדה שבמקומותינו נעשה שימוש בהמון לצורך איום פוליטי.
ההמון של בית"ר משקף בעיה ביחס החינוך בישראל לכל נושאי הספורט. לאחרונה אפשר היה לראות את שחקני קבוצת מילאן האיטלקית עומדים לפני משחק ומנהלים דיאלוג מקרוב עם האוהדים. לא חשוב מה הם אמרו שם, אבל אפשר היה לראות הקשבה הדדית.
עונש כבד על ההתפרעות של אוהדי בית"ר הוא חיוני. לא ברמה של שלילת הגביע. אבל מהצד השני, ענישה היא לא הכלי להשתלטות על ההמון. נא ללכת ללמוד מהאירופאים ומהאנגלים כיצד הם הצליחו למגר את האלימות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו