1. הקבוצה של המדינה תהיה תמיד מכבי ת"א בכדורסל מודל 77'. מאז ועד היום העולם השתנה וכבר אין אחווה ספורטיבית כמו שהיתה. גם ב־77' היתה יריבות בין מועדונים, אך כל קבוצה ישראלית ששיחקה בחו"ל זכתה לתמיכה ארצית רחבה יחסית. היום היריבות המקומית מביאה איתה שמחה על כישלון האחר, גם אם מדובר במסגרת משחקים אירופית.
זו לא תופעה ישראלית בלבד. גם בחו"ל היריבות המקומית חוצה גבולות, אבל אצלנו, במדינה שתמיד חשה שהיא עומדת כ"מעטים מול רבים" ומלוכדת מול אתגרים מבחוץ, השינוי שנוצר בולט הרבה יותר.
ברק בכר הרגיש אחרי המשחק בבלגרד את אהבת האוהדים והתמיכה מצד חובבי הספורט השפויים, אלה שמאמינים בערכי הספורט, שחוצים את גבול המגזר הקבוצתי. ראש הממשלה ויו"ר האופוזיציה התקשרו, ותחושת הפרגון היתה באוויר. מכאן בכד שאב את ההרגשה שחיפה הפכה לקבוצה של המדינה. במשחק הליגה בב"ש הוא כבר הבין שהדרך ארוכה ואולי בלתי אפשרית.
יהיו שיגידו שהמצב הזה, שבו אוהדי הקבוצות רוצים בהצלחת קבוצתם בלבד ומייחלים להפסד של קבוצות אחרות במסגרת האירופית הוא לגיטימי ואפילו מבורך, שהרי סוף־סוף אנחנו כמו כולם. אך האם השמחה לאיד האופפת את מחוזותינו אינה מיותרת?
אפשר כמובן להבין את הטבע האנושי שמוביל לכך, אך מנגד אנו יכולים לשאול את עצמנו מדוע זה קורה לנו, שאנו שמחים כשהאחר נכשל?
חיפה היא אחת הקבוצות הבכירות במדינה. היא בעלת השפעה נכבדת בכל אזור הצפון, אך לא תחליף את מכבי ת"א של ארואסטי, ברודי וברקוביץ' כקבוצה של המדינה, משום שהספורט הפך לסוג של יריבות אישית ורגשית ללא גבולות.
2. כל הכבוד מגיע השבוע לקובי רפואה. הקבוצה שלו נראתה עד למשחק מול נתניה כאילו אין בה יד מכוונת. רפואה עשה מהלך, שינה מערך, ציוות שחקנים ביצירתיות ובא על שכרו.
בהפועל ת"א יש אחד שבולט מעל השאר - הישאם לאיוס. הוא מצוין, תחבולן ומהיר. צפיתי במשחק בטלוויזיה, על רקע פרשנות של גילי ורמוט. לאיוס הוא ה"ורמוט" בהפועל הנוכחית. מי שזיהה את הפוטנציאל שלו והביא אותו, עשה שירות מצוין למועדון.
הפועל אמורה להיות בפלייאוף עליון, ובמשחק השבוע בנתניה רפואה הוכיח שהוא יכול להוביל אותה לשם.
3. איליי מדמון הושאל השבוע מהפועל ב"ש לבית"ר ירושלים. אחרי שאליניב ברדה הוציא את מדמון בדקה ה־27 במשחק מול מ.ס אשדוד (בעקבות טעות שהובילה לספיגת שער), למדמון לא נותרה ברירה אלא למצוא בית חדש. גם תומר יוספי בדרך להשאלה וכמה קבוצות בליגה מעוניינות בשירותיו.
לאור העובדה ששני השחקנים מוכשרים מאוד ונמצאים בנבחרות ישראל, נשאלת השאלה אם לב"ש יש אג'נדה של קידום שחקנים צעירים ממחלקת הנוער אל הקבוצה הבוגרת, או שאולי אין לילדים במחלקת הנוער אופק אמיתי בסגל הקבוצה הבוגרת שהם אוהבים.
איתמר שבירו הוא הדוגמה הכי טובה לפספוס הגדול של ב"ש. הוא מוכשר והבקיע ברצף כבר תשעה משחקי ליגה, אבל בב"ש הוא לא מצא מקום. נראה שהמרדף לתואר לא מאפשר לקבוצה להיות סבלנית במידה הראויה.
בקונפליקט שבין הצורך בשחקנים מבחוץ לבין הייצור המקומי חייב להיות איזון, ואין מצב שאי אפשר ליצור תמהיל אנושי שייצג גם מצוינות וגם התפתחות מקומית. יצירת תווית על שחקן מקומי מוכשר כ"לא מספיק טוב לב"ש" היא מביכה עבור אותם שחקנים צעירים וגם לא נכונה באופן עקרוני. ראשי המועדון חייבים לשים לב לזה ולתקן זאת בעתיד.
עשרת הדיברות של הכדורגל הישראלי:
1. הניצחון מקודש ויש להשיגו בכל דרך אפשרית.
2. המפסיד הוא נחות, נכשל וצריך להסיק מסקנות אישיות.
3. הנהלה ובעלים אף פעם לא לוקחים אחריות על מחדל (מקצועי או ניהולי).
4. אופן ההצגה של הדברים בתקשורת הוא קריטי, ולכן מניפולציה תקשורתית היא לגיטימית גם אם היא אינה אמת מוחלטת.
5. רצף קצר של תוצאות לא טובות מערער את מעמד המאמן.
6. קללות מהקהל זה מותר ולגיטימי.
7. שחקן שיש לו חוזה ומשחק לא טוב - יועזב, וייתכן שההתחייבות כלפיו לא תמומש באופן חד־צדדי.
8. האינטרס האישי של הבעלים הוא העיקרון המרכזי בניהול העסק.
9. כוכב הכדורגל הוא מורם מעם וההערצה כלפיו גוברת על כל דבר.
10. האלימות קיימת. היא כאן. כל עוד היא אצל מישהו אחר זה פחות מעניין, אלא אם כן אפשר להרוויח משהו.
