איני מתנגד למתן פרס ישראל לאיש התיאטרון עודד קוטלר. קוטלר אולי ראוי ואולי לא, אלא שהעניין הכללי שהמוסד המכובד הזה מעורר בי לא מרקיע שחקים. זכייתו של קוטלר היא רק תסמין לבעיה עמוקה יותר.
כשהמדינה מסבסדת שירותי ביטחון לאזרחיה - הדבר נכון ומובן. כשהיא מסבסדת מוצרים בסיסיים כדי לעזור לשכבות החלשות אולי יתעורר ויכוח לגיטימי, אך ההיגיון של תומכי הסבסוד יישאר יציב ומנומק. אבל כשמדינת ישראל מסבסדת כרטיסים להצגות תיאטרון זהו מקרה שונה לחלוטין, ומותר לאזרח לעצור ולשאול "למה?"
אחרי ההסברים על חשיבותה של האמנות בחיינו ואיך התיאטרון הוא צורך קיומי לכל דבר ועניין, "סבסוד של תרבות" נשאר בסך הכל שם נרדף ל"חינוך הציבור". זו אמנם האמת, אבל היא לא נוראית כמו שהיא נשמעת. כל ממשלה מנסה בתורה (ותמיד נכשלת) לחנך את הציבור על פי טעמו של ציבור בוחריה. המהלך הזה אמנם מטופש ובזבזני, אבל זו דרכו של עולם. אין סיבה להתעכב עליו, כל עוד הוא נשאר בגדר הסביר או לפחות נסבל.
המהלך כבר פחות נסבל בשעה שפקידי המדינה, במקרה הזה חברי ועדת הפרס, מאבדים את הקשר עם השכל הישר ועם רחשי לב הציבור. זכייתו של קוטלר ממחישה בדיוק את אובדן הקשר הזה.
מפעלו האדיר של מר קוטלר לא היה מתרחש בלי מימון ציבורי. כספם של משלמי המסים הוא שנתן לו להתפרנס מתיאטרון, והסכום הכספי שיוענק לקוטלר יצא מהארנק שלך ושלי. השכל הישר הולך מעט לאיבוד בשעה שהוא נזכר שחתן הפרס הטרי כינה "בהמות לוחכות קש" את אותם האנשים שקצבו את מטה לחמו לאורך שנים ארוכות, ורק בזכותם הוא נהיה עודד קוטלר. 30 המנדטים שאותם דימה בזמנו מר קוטלר באופן אמנותי לעדר בהמות, צמחו בינתיים לכיוון ה־40, ובשם אותם שני מיליון בהמות אני מציע שעוד השנה, ורק למען נוחותו של מר קוטלר, ישונה שם המוסד ל"פרס ישראל הראשונה".
צחוק בצד, ניכר היה שההתבטאות המפורסמת נאמרה מתוך כאב; מתוך תסכולו של קוטלר שנצבר לאורך שנים של מאמצי שווא לחנך את העדר, כיתות רגליים סיזיפי לפריפריה וניסיון מעורר כבוד ללמד אותה "איכות". אני מבקש להציע לו כיוון מחשבה אחר בנוגע לתיאטרון הישראלי ולחוסר ההיענות החריגה של ציבור רוכשי הכרטיסים.
אולי זו לא רתיעה מאמנות גבוהה? אולי זה לא מחיר הכרטיס? אולי עדר הבהמות משאיר את ארנקו סגור לא בגלל בורות, איי.קיו נמוך או טעם אמנותי שאינו מפותח, אלא בגלל אנשים כמו עודד קוטלר, שקוראים לו "בהמות"? ההתנשאות והסלידה של קוטלר וחבריו מגיעות כשהן כרוכות לבלי הפרד מהטיה פוליטית מובהקת שמאלה, וזה בדיוק התיאטרון שישראל מקבלת: שחקנים שהשתמטות משירות צבאי היא הצל"ש שלהם, ומחזאי, במאי ומפיק ששמותיהם מתנוססים תדיר בתחתיתו של כל מנשר שמאלני. אולי הציבור הישראלי מדיר את רגליו מהאולמות לא בגלל שהוא לא אוהב תיאטרון, אלא משום שהוא לא אוהב תיאטרון כזה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו