מפגש שרי החוץ של ארה"ב, מצרים, האמירויות, מרוקו ובחריין בישראל, לצד פסגת ראש הממשלה, נשיא מצרים ויורש העצר האמירותי והקשרים הביטחוניים והמודיעיניים הגלויים בין ישראל למגוון רחב של מדינות ערב, משקפים שינוי אסטרטגי מהפכני.
בהקשר ההיסטורי הרחב, מדובר במיסוד מעמדה של ישראל כמעצמה האזורית החשובה במזרח התיכון. בהקשר המיידי והממוקד, הם מעצבים קואליציה ישראלית־ערבית לנוכח אובדן הדרך של המדיניות האמריקנית באזור וכניעתה הגמורה של ארה"ב לאיראן. האתגר של ישראל ובעלות בריתה הערביות הוא לשלב בין אובדן שרידי האמון בשיקול הדעת האסטרטגי של ממשל ביידן לבין ההכרה שבסופו של חשבון, אין תחליף לגיבוי האמריקני. עליהן לתמרן בין סיכול הנזקים של פייסנות ביידן בטווח הקצר לבין שיתוף פעולה עם ארה"ב, לקראת השלב שבו תיאלץ וושינגטון להכיר בכישלונה הבלתי נמנע של הפייסנות הזו.
הדמיון לאווילותו של אייזנהאואר ב־1956 זועק מכל מהלך. גם אז כשל הנשיא האמריקני בהבנת דמותו של רדיקל מזרח־תיכוני אנטי־אמריקני (נאצר), אפשר לו להטיל את ההגמוניה על האזור כולו ובגד בבעלי בריתו הקרובים (בריטניה וצרפת). כשמדיניותו הובילה, כצפוי, לחיזוק דרמטי במעמד בריה"מ ולקריסת מעמדו של המערב באזור (נפילת המשטר בעיראק ואיום על הגורמים הפרו־אמריקניים בירדן ובלבנון), לא הצליח אפילו התיקון ("דוקטרינת אייזנהאואר") לשנות את המגמה. רק ההתפכחות בימי ג'ונסון והמאבק הנחרץ בהנהגת ניקסון וקיסינג'ר חילצו את האזור, כעבור 20 שנה, מנזקיה.
מה ששונה הפעם הוא עוצמתם ונחישותם של בעלי הברית האזוריים. ישראל חזקה דייה כדי להוביל את המאבק, למרות הכניעה האמריקנית למשמרות המהפכה; בעלות בריתה הערביות נחושות מספיק כדי להוציא לעיני הציבור הערבי את קשריהן הביטחוניים ההדוקים עם ישראל ולהכיר במעמדה האזורי המוביל. בעלות הברית כולן נתונות באותו פרדוקס: הן נאבקות למעשה במדיניות האמריקנית, מתוך מודעות מחודדת לתלותן בארה"ב, בהמתנה להכרה בוושינגטון שמדיניותה האזורית נכשלה.
התקווה שהמדיניות האמריקנית תוכר כמבוי סתום נשענת על שני תהליכים המסתמנים כבר עתה: רמת התוקפנות האיראנית ונכונותם של חברי הקואליציה הערבית־ישראלית להסלים את מאבקם. הבוז של איראן לארה"ב משתקף בפגיעתה בכוחות אמריקניים בתגובתה על תקיפה ישראלית ובתביעתה להוציא את משמרות המהפכה מרשימת הטרור. ישראל יודעת שאם לא תמנע התעצמות איראנית בכוח, ייסגר סביבה מעגל בליסטי שיגבה ממנה מחיר בלתי נסבל בעת מלחמה, שבה תחסה איראן בצל חסינות גרעינית. הערבים חוששים שמשטריהם יקרסו ושהאמריקנים יסתפקו במלמולי הזדהות. הם וגם ישראל מודעים לכורח ולאפשרות לפעול בניגוד למגמות הריסון מוושינגטון.
ישראל הבהירה בהצהרות מדיניות ובפעולות צבאיות כי אינה מחויבת להסכם המתגבש. מדינות המפרץ אותתו על הקשר בין הפקרתן לאיראן לבין נכונותן להגביר את תפוקת הנפט כדי למתן את מחירו. מדינות ערביות מתכנסות בישראל ומצהירות על שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני עימה. אחיותיהן בוחנות את תגובות הציבור הערבי, בתקווה להצטרף. הצרכים והכישורים משלימים: הערבים זקוקים ליכולות הישראליות הייחודיות בתחום המודיעין, ההגנה האווירית והבליסטית; ישראל זקוקה למימון התעצמותה ולבסיסי פעולה בקרבת איראן.
המלחמה באוקראינה טרפה את הקלפים בזירה הגלובלית ועלולה לחולל חיבורים בין משטר המולות לבין סין או רוסיה, שישפיעו עמוקות על מגמת האירועים באזור. אך נראה כי הטאבו הערבי על חיבור גלוי ועמוק בין ישראל לשכנותיה נשבר אחת ולתמיד. החיבור הזה משלים את התהליך של הפיכת ישראל למעצמה אזורית בהיקף מלא: לא רק בממד הצבאי, הכלכלי, המדעי והטכנולוגי, אלא גם בכושר התמרון ובמינוף הקשרים. המדיניות האמריקנית כלפי איראן אמנם חסרת אחריות, כושלת ומסוכנת, אך גם הועילה לפחות בדחיפת הערבים לזרועותיה של ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו