השבוע רבים מהמנהיגים והתושבים בעולם ציינו את זכרם של 6 מיליוני היהודים שנרצחו בזמן השואה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה. והשנה, אחרי שישראל הואשמה בהשמדה, בהרעבה וברצח עם בקמפיין בינלאומי אדיר ממדים - אי אפשר לא לתהות כמה מהם חשבו: "אבל אולי בעצם הגיע להם, הרי הם נאצים בעצמם".
שורדי השואה מוטרדים: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה"
בשנתיים האחרונות, ההשוואה בין הציונות לבין הנאציזם הפכה לפופולרית ביותר, וכמעט בנאלית: בהפגנות בסידני, בלונדון ובניו יורק, שלטים ובהם הכיתוב "ציונים נאצים" וגרפיקה שכרכה בין מגן דוד לבין צלב קרס הפכו לצו האופנה; מוביל הדעה טאקר קרלסון טען כי הציונות מזכירה את תורת הגזע הנאצית; וגם בזירה הדיפלומטית ההשוואה הזאת הועלתה שוב ושוב על ידי דמויות כמו נשיא טורקיה, ארדואן, שהכריז מעל במות מרכזיות כי נתניהו וממשלתו הם "הנאצים בני זמננו".
ביום השואה הבינלאומי: ב-BBC שכחו מי נרצח על ידי הנאצים
ההמונים לא מתנגדים לרעיון יותר מדי: תוכן ברשתות החברתיות שמאשים את הציונים בנאציזם זוכה למאות אלפי לייקים, ולפעמים גם מיליונים.
כשמאשימים את הציונות בנאציזם, בעצם מאשימים אותה בשלושה דברים: גזענות רעבה להשמדה, רצחנות משתוללת ורשעות מוחלטת. הרוע הזה לא מזמין לא דיאלוג, לא הבנה ולא סימפתיה, גם כשתינוקותיו נחטפים וקשישיו נרצחים בשבי. רוע שכזה מזמין רק כיליון.
אך איך רעיון כזה תפס כל כך? מדוע קל כל כך לשכנע את המערבי הממוצע שהציונים - כלומר היהודים - הם המפלצת הנאצית שכובשת, מתעללת ורוצחת על בסיס יומי?
הקטנת השואה
עבור רבים מהאירופאים, שהשואה השמידה הלכה למעשה את אהבת העצמי שלהם, הפיכת היהודים לנאצים היא הדרך האולטימטיבית להפסיק להרגיש כמו מפלצות, באמצעות הקטנת רשעותה של השואה. האנטישמים, נוסח ניק פואנטס וחבורתו ופעילים פרו־פלסטינים, בעיקר ממוצא מוסלמי, מסבירים את השואה דווקא באמצעות הפרשנות שאת הרוע שהציונים מבצעים כיום - היטלר זיהה כבר בעבר.
הרוע הזה, ולא הרוע הנאצי, הוא הסיבה להשמדה ההמונית. לכן, בעצם, השואה לא נוראה כל כך, והחטא המערבי שהשמיד את היהודים או הפקיר אותם למותם הוא לא נורא כל כך. כך, במאבק במדינת היהודים המואשמת בנאציזם ובפוסט־קולוניאליזם, המערבי יכול לזכות להזדמנות שנייה ולכפרה על חטאי אבותיו ואימותיו.
לכן, דווקא בשבוע שבו ציינו את יום השואה הבינלאומי, וגם עברנו לשלב הבא בתוכנית טראמפ - אי אפשר לא לחשוב כי הניצחון הפלסטיני הגדול של 7 באוקטובר הוא הפיכת הציונים לנאצים ברמה האסוציאטיבית (אמרנו ישראל - אמרנו ג'נוסייד), והחזרת הנרטיב של היהודי כמקור הרוע שההזדעקות מרשעותו הופכת לתו האיכות המוסרי של התקופה.
זה ניצחון אדיר, אם כי לא בלתי צפוי - כוחות גדולים עובדים על ביסוס הנרטיב הזה, שמצליח בדרכו להעניק מענה לטראומה הקולקטיבית המערבית, ולגרום למצב שבו עזה ומושבות טרור נוספות, כמו ג'נין ורמאללה, מקבלות חסינות מהפסד במלחמה, מפני שהן מוצגות בתור קורבן לנאציזם הציוני.
לכן, דווקא כיום, חשוב לזכור שחמאס הוא עוד זרוע של התנועה הפלסטינית, ואוי לנו אם נתבלבל ונחשוב שניצחון על חמאס הוא אסטרטגי - מפני שהוא טקטי בלבד. גם אם חמאס יניח את נשקו ויושמד לחלוטין כארגון וכמשטר, התנועה הפלסטינית תמשיך במאבק הטרור הנועד לשדוד את היהודים ממולדתם, והיהודים שיתנגדו ימשיכו להיות מואשמים בנאציזם.
רק כשנבין שגם במלחמת התודעה אין להפריד בין חמאס לבין התנועה הפלסטינית, ונציג לעולם את מקורותיה ואת פניה האמיתיות, הרצחניות והאימפריאליסטיות - נוכל להתחיל לפרק את הנרטיב שלפיו הציוני הוא גלגולו של הנאצי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו