כבדו את רגע המוות: לא לשדר תיעוד של רגעי הרצח

יש אמונה עממית, שלפיה כאשר לידה מתארכת והתינוק לא ממשמש לבוא, האבא צריך לצאת מחדר הלידה וכך הלידה תתקדם. לחילופין, יש אמונה שאומרת כי כאשר אדם עוזב את העולם, אך התהליך ממושך ומייסר, קרוביו צריכים לצאת באותה השעה מהחדר וכך לכתו תתקיים. אפשר להסכים עם התפיסות האלו, אפשר לגחך עליהן ולטעון שהן לא רציונאליות ומיושנות, אבל דבר אחד ברור: הגעתה ולכתה של נשמה לעולם זה אירוע ייחודי. אינטימי.

אתמול היה פיגוע אכזרי בבאר שבע: בארבע דקות ארבעה בני אדם מתו. ככה, פתאום, באמצע שגרת יומם. אנחנו חיים בחברה המרושתת היטב במצלמות אבטחה או בטלפונים ניידים עם מצלמה, והתוצאה היא תיעוד של הפיגוע מכל הזוויות.

והתיעוד הזה חשוב, בעיקר כאשר שני אזרחים מן השורה נאלצים לסכל את המפגע. בעיקר כאשר יש ספקות מי הטוב ומי הרע בסיפור על יישוב אדמת ארץ ישראל. ועדיין, גם לתיעוד צריך גבול, כאשר הוא צריך לשמור על המתועד והצופה.

לאחר רצח בני משפחת פוגל בביתם ביישוב איתמר, ברשתות החברתיות הסתובבו תמונות של גופותיהן והתפתח ויכוח חריף: תקין או לא תקין? מי שאמר תקין, טען לכך שהעולם צריך להזדעזע, לרעוד; שכל מי שמתנגד למדינת ישראל בעולם יראה את התמונות ויבין מה נערים פלשתינים מסוגלים לעשות לתינוקת, לילדים. המתנגדים טענו שהפרסום אינו מכבד את המת; שזה אישי, אינטימי. שלא לדבר על הקושי של קרובי הנרצחים. שהרי התמונות מתגלגלות ויכולות להיפתח על ידי מי שאינם רוצים לזכור את האהובים עליהם דווקא כך.

וגם אתמול, סרטון מהפיגוע בבאר שבע ובו הרגעים האחרונים של הנרצחים, רגע רציחתם, הסתובב ברשת ואף עלה בערוץ חדשות. לא ראיתי את הסרטון. קיוויתי שהוא לא יקפוץ לי מרשת חברתית כזאת או אחרת.

אני גאה שהמקום בו אני עובדת, "ישראל היום", בחר שלא לפרסם את הסרטון. בפשטות, בחר בערכים. אנחנו לא צריכים לראות אישה בורחת מהמפגע ונדקרת על ידיו, אנחנו לא צריכים לראות גבר נדרס על ידי מכונית. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לקרוא את הדברים ומקריאה בלבד שיזדעזעו הלבבות. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לשמור על התום שלנו ובכך לשמור על הכבוד של מי שהלך ועל הכבוד של מי שנשאר.

וגם אם את חלק מערוצי התקשורת לא נתקן, וגם אם לא נצליח להשתלט על הפצה ברשת חברתית כזאת או אחרת, עדיין נתונה לנו ההחלטה: לצפות או לא לצפות? ועלינו לבחור נכון.