הממשלה המכהנת היא לכאורה "ממשלת אחדות" מבחינה חברתית, עם אגף ימני ואגף שמאלי. אבל למעשה אין בה שמאל חברתי. אין תוכן ממשי בהכרזות הסוציאל-דמוקרטיות החלולות של העבודה ומרצ, ולבני גנץ אין עניין בשאלות של שוויון חברתי.
האגף הימני בממשלה הרבה יותר חזק. ימינה ותקווה חדשה מקושרות רעיונית לימין חברתי ניאו־ליברלי. ישראל ביתנו היא ימנית בהשקפותיה ובמדיניותה, במשולב עם תביעות מגזריות מסוימות לטובת קשישים יוצאי חבר העמים. ויש עתיד איננה מרכז־שמאל מבחינה חברתית, כמו שמסווגים אותה לעיתים בטעות. היא בבירור מפלגת המבוססים בחברה הישראלית, גם בתומכיה וגם בתוכניותיה החברתיות.
מפלגות ימניות הן המקור למרבית כוחה של הממשלה בכנסת. שריה הבכירים ימניים ושולטים במשרדי ראש הממשלה, האוצר, החוץ, הפנים והמשפטים. כבר בכינון הממשלה סומן אופי זה, כשאביגדור ליברמן הופקד על האוצר. ואכן, פעולותיו זוכות לתמיכה נלהבת של פרשנים ניאו־ליברלים כמו נחמיה שטרסלר: צנע תקציבי מהחמורים בעולם הדמוקרטי, הימנעות מתמיכה בעניים המרודים תחת סיסמאות על מיקוד התמיכה במשפחות עובדות ומתוך שאיפה לפגוע בעניים חרדיים ("לזרוק אותם במריצה למזבלה"), כרוחם של לפיד וליברמן. סיוע לעניים ערבים יינתן על פי השיטה ששכלל מזמן הימין הישראלי, לרבות הליכוד: תמיכות מגזריות, הפעם באמצעות רע"מ, שלוהקה לתפקיד הסוכנות המגזרית שמילאו ש"ס ויהדות התורה. חלילה לא להרחיב שירותי רווחה, חינוך ודיור אוניברסליים לכל הזקוק להם.
על האופי החלול של ההכרזות החברתיות של ה"שמאל" בממשלה אפשר ללמוד ממעשי מפלגותיו כבר במשא ומתן הקואליציוני. מרב מיכאלי וניצן הורוביץ לא דרשו בתוקף שום משרד ממשלתי בעל משמעות חברתית כמו האוצר, הרווחה, החינוך, הכלכלה, השוויון החברתי או החקלאות. אף אחד מאלה לא היה חשוב למיכאלי יותר מביטחון הפנים או התחבורה. הורוביץ נטל את תיק הבריאות, שסוגיות השוויון החברתי הנוגעות לו הוסדרו ברובן בחוק הבריאות בשנות ה־90. הימין נטל את כל התיקים החברתיים, מפני שהשמאל בממשלה הוא מפלגות מתחזות.
לכן, למשל, נמשכת ההפקרות במחירי הדיור בארץ. שר הבינוי זאב אלקין ממשיך להקצות קרקע בשיטת מכרזים למרבה במחיר, שרק מייקרת את הדיור, במקום לשווק קרקעות בזול, כנדרש. לא עולה על דעתו בינוי מסיבי של דיור ציבורי. זה עתה התגלה "פך שמן" של רבבות דירות ציבוריות טעונות שיפוץ, שיכינו אותן בזריזות לגל העלייה הצפוי. לחסרי הדיור הממתינים זה כבר לא יעזור. הם לא מעניינים באמת אנשי ימין כמו אלקין או את אנשי העבודה ומרצ. מה להם ולצרה הזאת.
שר האוצר ליברמן, שר החקלאות מטעמו עודד פורר ושרת הכלכלה אורנה ברביבאי מיש עתיד, מתכוננים לטפל בבעיית יוקר המחיה באמצעות מתקפה על החקלאים. הם מגבירים את היבוא של תוצרת חקלאית. אולי יפצו כראוי את החקלאים המודאגים, אולי לא. ל"שמאל" אין יכולת לעשות משהו בעניין. אבל לא עולה על דעת ליברמן וברביבאי לתקוף את היבואנים המונופוליסטים של מוצרי צריכה לישראל, שהם מקור הבעיה, יחד עם רשתות השיווק. ליברמן וברביבאי מותירים את רשות התחרות כאיבר מדולדל, נטול שיניים, שלא יטריד את מנוחתם של בעלי ההון.
את עניינינו החברתיים מנהלת ממשלת ימין. הסיבה פשוטה: הבוחרים של מפלגות הממשלה, לרבות העבודה ומרצ, באים מהעשירונים הגבוהים של החברה הישראלית. הבוחרים מהעשירונים הנמוכים מצביעים בהמוניהם לליכוד ולמפלגות החרדיות והערביות (קצתם לליברמן). אין להם תקווה ממפלגות מתחזות ל"סוציאל־דמוקרטיות" כמו העבודה ומרצ. לא מזמן ניסה משה כחלון לענות לצורכיהם, ונכשל. האם הליכוד, הכוח הפוליטי העממי הלא־מגזרי בישראל, יאמץ דרך חברתית חדשה כזאת, שתתאים לבוחריו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו