הפמיניזם מרתיע? הבעיה אינה ביח"צ

בסקר שבוצע עבור מגזין "לאשה" לפני כחודש, נשאלו נשים אם הן מגדירות עצמן כפמיניסטיות. לתדהמת יוזמות הסקר, הממצאים הראו כי עד גיל 29 שיעור הנשים שמגדירות את עצמן "פמיניסטיות במידה רבה מאוד" עומד על אפס, וגם בקרב מבוגרות יותר הנתון אינו ממריא. ההסבר של הפרשניות לענייני מגדר שגייס המגזין היה ש"יחסי הציבור של הפמיניזם גרועים מאוד", וכן ש"נשים צעירות נרתעות יותר מהמושג פמיניזם, כי אף אחד לא מלמד אותן מה זה אומר".

הפרשניות טעו. בהחלט יש מי שלפחות מנסה ללמד את ילדי ישראל פמיניזם: "היחידה לשוויון בין המינים" במשרד החינוך. מטרות היחידה הממלכתית הן "לקדם שוויון בין המינים במערכת החינוך", "להעלות את המודעות להַבניות חברתיות" ו"לשנות עמדות המצריכות שינוי". בעוד "קידום שוויון" אמור ליהנות מקונצנזוס, "העלאת מודעות להבניות חברתיות" כבר מתכתבת עם תפיסות ניאו־מרקסיסטיות שאמנם שגורות מאוד באקדמיה אבל זרות לציבור הרחב. ואילו "לשנות עמדות המצריכות שינוי" זו כבר בפירוש אינדוקטרינציה.

הגישה הפטרונית הזו לא נעצרת במטרות, אלא מחלחלת לתוכניות הלימוד שמציעה היחידה ואל מערכי השיעור. התוכנית "שווה דיבור - שיח עכשווי בסוגיות מגדר ושוויון בין המינים", שמיועדת לחטיבות הביניים, כוללת בין מטרותיה "עידוד לחשיבה ביקורתית בהיבט המגדרי וחיבור חשיבה זו לתפיסת העולם הכוללת של התלמיד והתלמידה". בשיעור מס' 6, שכותרתו "תפקידים במשפחה שלי", כותבות התוכנית מדריכות את המורים לשלוח את התלמידים הביתה כדי לבחון את חלוקת התפקידים בבית ואחר כך לדון בה בכיתה. משל למה הדבר דומה? לתלמיד בבית ספר דתי, שיישלח לביתו לבחון עד כמה הוריו מקפידים על ההלכה ולחזור לדיון בכיתה. במקרה כזה היינו צולבים את המורה על חוצפתו. אך כאשר מדובר באדיקות פרוגרסיבית, מתברר שהלכות הפמיניזם חשובות מכיבוד הורים.

אין לכחד כי אנו עדיין נמצאים בליבו של התהליך להסרת חסמים בפני נשים להגשים את עצמן, ועוד נכונה לנו כחברה דרך ארוכה עד שנשים תרגשנה בטוחות יותר. אך האידיאולוגיה הפמיניסטית החדשה דוחפת למקום אחר לגמרי, שבו המגדר נמחק לחלוטין ואיתו כל נורמה הקשורה למשפחה המסורתית. כאשר כל מה שמזוהה עם נשיות מקוטלג כהבניה חברתית וכדיכוי, לא פלא שנשים צעירות שגאות בנשיותן לא מזדהות עם הפמיניזם.

המטרה המקורית של הפמיניזם היתה לאפשר לנשים בחירה חופשית, אלא שהיום מכבדים את בחירותיהן רק כאשר הן "נכונות". כאשר הן בוחרות במקצועות "נשיים" כמו חינוך או טיפול, או בוחרות לעבוד במשרות חלקיות כדי להיות יותר עם הילדים, מאשימים אותן בתודעה כוזבת שהחדירה בהן הפטריארכיה, כי מטרת־העל של הפמיניזם היא שכר שוויוני, כמובן. כאשר גברים מסבירים לנשים מה הן אמורות לרצות קוראים לזה "הסגברה", אך מה המונח המקביל כאשר הפטרונות מגיעה דווקא מפמיניסטיות רדיקליות? אולי הגיע הזמן שהארגונים הפמיניסטיים יתמקדו בלקדם ביטחון ובחירה במקום מחיקה וכפיית ערכים, ואז הם יראו שגם יחסי הציבור ישתפרו.