הם מת־גיי־סים

בטח כבר קראתם את הדיווחים המאכזבים על מספריהמתגייסים ביום הגיוס ליחידות החרדיות, ובטח עקבתם אחרי הפרשנים החכמים, המעמיקים עוד יותר את האכזבה. צריך לומר באחריות שהטון הזה שגוי לחלוטין. האכזבה היחידה בסביבה היא האכזבה מן המתאכזבים עצמם.

פעם בכמה חודשים אני מוצא את עצמי עומד מול קבוצת מפקדים צעירים ומרצה בפניהם על חרדים, על תפיסות חברתיות ועל תפקידם כמפקדים. תאמרו: מה לי ולפו"מ. והתשובה היא: אלה המפקדים המיועדים של מחזור הגיוס הקרוב בחטיבת חשמונאים.

מכיוון שהם ברובם לא חרדים, אלא בעיקר דתיים־לאומיים, ימי ההיערכות שלהם כוללים הרצאות מבוא הנוגעות לעבודה עם החיילים החרדים, ובעיקר מושקע מאמץ גדול מאוד ביצירת אווירה תומכת חרדיות בהכשרות, באימונים ובשירות.

זוהי עבורי חוויה מטלטלת מכמה בחינות. ראשית - עצם הזכות להדריך מפקדים בצבא; שנית - הסיפוק להיות חלק מהדבר הנפלא הזה, חטיבת חשמונאים; ושלישית, והיא עיקר - פרק הזמן שלפני ההרצאה שלי.

אני בא בשקט ומביט על הקהל, המאזין עדיין להרצאה הקודמת, מאחור. רואה ראשים ועורפים ועושה מה שלבושתי אני עושה כבר שנים ארוכות: סופר כיפות. כשזה קהל מעורב, דתיים וחילונים, אני סופר כיפות ושביסים וראשים גלויים. כשזה קהל מפקדים דתיים אני בוחן וסופר סוגי כיפות וצבעיהן.

ולמה זה כל כך מרגש ומשמעותי? כי בכל מחזור שיעור הכיפות השחורות מקרב היושבים גבוה יותר. הסיבה פשוטה: כל מחזור שמסיים, תורם למסלולי הפיקוד מפקדים נוספים מקרב בוגריו.

אני זוכר את המחזור הראשון. בין המפקדים לא היו חרדים בכלל. בשלישי כבר היו ניצנים, וברביעי ובחמישי כבר יש קהילה שלמה. שניים עם פאות מסולסלות. איפה יוסי? שאלתי. בקורס קצינים, מייעדים אותו למ"פ. הרכבת הזו יצאה מן התחנה.

בקרב פלח האוכלוסייה החרדי המוגדר "מודרני" המסלול הצבאי כבר הפך טבעי. חטיבת חשמונאים היא עובדה. תוכנית "קודקוד" (התוכנית החרדית להכשרת מתכנתים) היא עובדה.

הנה אנקדוטה: בעולם השידוכים החרדי המודרני מקובל לשלוח רזומה, קו"ח של המדוברים. הוא כולל פרטים אישיים, לימודים, תעסוקה, משפחה. ראיתי אחד כזה השבוע, של תלמיד ישיבה שמהלך בחליפה ובמגבעת והיה שם סעיף: שירות. זהו. יותר מזה אני לא צריך.

רק שוטים סופרים את מספר המתגייסים (אני לא אומר שזה לא פקטור, אבל הוא רק אחד ולא העיקרי). חכמים מנסים להבין תהליכים ולצפות פני עתיד. בסביבת בני גילי החרדים המודרניים יותר ממחצית הם יוצאי צבא ומשרתים במילואים (בגילים הרלוונטיים). בסביבה של הילדים שלי - קרוב ל־100% מהבנים מתגייסים במסגרת זו או אחרת. נכון שזה קורה בפלח המודרני, אבל הדבר יוצר נורמה והופך את האופציה הצבאית לנוכחת ברחוב החרדי כמו שלא היתה נוכחת מעולם.

אפשר לזלזל עד מחר בדיבורים על "תהליך", אבל זה מה שזה - תהליך. הוא כבר לא תיאורטי, הוא מתרחש. אח מושך את אחיו. גיס משכנע את גיסו. שכן לוקח את שכנו. דברים שצריכים לקרות קורים.