דוקטרינת "שני הצדדים" פשטה את הרגל

"השר אוחנה יוצר תחושה, שהוא נוטה באוטומטיות כלפי צד אחד" מחתה דפנה ליאל אתמול על התבטאויות השר לביטחון פנים של מדינת היהודים, בהתייחסו לפרעות ערביי לוד. אחת הנקודות הכואבות בדמיון בין פרעות תרפ"א לפרעות תשפ"א, היא הפוזיציה הנייטרלית של חלקים גדולים ברשויות השלטון, כאילו לא חלפו להם מאה שנות ציונות. זו שבאה לעולם בראש ובראשונה להגן על העם היהודי ולכונן לו בית משלו. מה שנקרא לתפוס צד.

תחת הדוקטרינה הנייטרלית הזו הופך בית המשפט הישראלי לטריבונל של האו"ם ומשאיר במעצר עד רגע זה ארבעה מצאצאיו של טרומפלדור, שנחלצו להגן על חייהם ובתיהם בשכונת נווה נוף, מפני המון זועם של פורעים חמושים באבנים בקבוקי תבערה ושאר כלי משחית.

נכחתי בדיון. נציגת המשטרה לא התביישה להודות שאף פורע לא נעצר, שהמגינים זעקו לעזרת המשטרה במשך יותר מחצי שעה ללא הועיל ושהתוקפים שרפו במסע הסהר שלהם, בתי כנסת, מכוניות וכל הבא ליד. כל אלו לא הפריעו לשופט לדון על מעשה הירי של המגינים, כאילו מדובר בפעולות ירי של משפחות פשע. שהרי אלימות זו אלימות זו אלימות, כמו הפזמון אדם הוא אדם הוא אדם.

הפרספקטיבה הזו השופטת את המעשים במנותק מההקשר שלהם, מתפתחת בקרב אנשים שמתנתקים מההקשר שלהם עצמם, כבני העם היהודי וכשומרי הסף שלו. זוהי בגידת אינטלקטואלים תשפ"א, היא מעקרת אצלם את היכולת לאבחן כי מי שזורק בקבוק תבערה על אחיהם במסגרת חגיגת ג'יהאד איננו אזרח אלא אויב, איננו עבריין שנקלע לסכסוך שכנים אזרחי, וישלם את חובו לחברה, כי אם לוחם בשירות האויב, הלוקח חלק במלחמה של אחיו בעזה ומפעיליו מטהראן.

"ואולי תיכנסי רגע לנעליים שלו?" תבעה פעם שיינה מאירסון מאחותה, תיכנסי לנעליים של נאצר. "מה פתאום?" השיבה גולדה מאיר "חסרות לי נעליים משלי?!", אם נציבות שירות המדינה יכולה להספיק לתת שי לחג השבועות הזה לעובדי המדינה, שופטיה ושוטריה, השי החיוני ביותר עבורם היום הוא "נעלי גולדה".