המערב אוהב את גיבוריו מתים

המלחמה באוקראינה מתנהלת דרך שתי פרדיגמות עיקריות. מצד אחד הפרדיגמה הריאליסטית-מודרניסטית, שאותה מייצגת רוסיה, ומצד שני - הפרדיגמה הפוסט-מודרנית והסמלית שמייצג המערב.

תפיסת הניצחון שהגדירה רוסיה מבוססת על יסודות של דם, ברזל וטריטוריה וממוקדת במאמץ מלחמתי קלאסי שמעורבים בו טנקים, חיילי רגלים ופרקטיקות כיבוש של מרכזי העצבים האוקראיניים ומיטוט השלטון המרכזי של המדינה, כתנאים מקדימים לשינוי האסטרטגי שמבקשת מוסקבה לחולל במזרח אירופה.

מול הרוסים מציג המערב תפיסת ניצחון המבוססת בעיקר על יסודות סמליים, כאלה שהופכים את המלחמה לייצוג של מאבק בני האור, רודפי החירות והליברליזם, בבני החושך המזוהים עם ריכוזיות ודיכוי פוליטי. לשיטת המערב, תוצאת המלחמה אינה נמדדת במונחים פיזיים ומוחלטים, כי אם בהגדרות יחסיות הנוטות לעיצוב הדימוי ביחס לתוקפן וביחס למותקף. זו הסיבה לכך שבהגדרת הניצחון המערבי הופך מבחינת המערב הנשיא היהודי של אוקראינה לסמל ולייצוג של רעיון ההתנגדות.

בתנאי המלחמה הנוכחיים דומה כי מושג ההתנגדות, שמתחבר לעולם של השקפות ליברליות, שיח פוסט-קולוניאליסטי וערכים של חירות, עם קורטוב של נגיעות היסטוריות ממלחמת העולם השנייה, מעולם לא היה פופולרי כל כך. נשיאה של אוקראינה זלנסקי, המדינאי-השחקן, ממלא היטב את התפקיד שמועיד לו המערב במחזה שתמונת הסיום שלו כתובה מראש. לנשיאה של אוקראינה המדיה החדשה אינה זרה, והוא מתמסר אליה ולרעיון יצירת הדימויים הממכר ציבורים גדולים במערב (וגם בישראל), החפצים לראות כיצד מתורגמים רעיונות של חירות לעמידה איתנה, להתנגדות לפולש ולהקרבה אזרחית.

אולם בפרפראזה מרושעת על וולטר, המערב אוהב את דמם השפוך של אחרים על מזבח האידיאלים שלו. המאמץ לחפש גיבורים ותמונות ניצחון המבוססות על דימויים וסמלים אינו מצליח לטשטש את יסודותיה העגומים של המציאות האמיתית, הנמצאת פחות בתמונות והרבה יותר ברחובות קייב, חרקיב, אודסה, חרסון וערים נוספות באוקראינה.

זו מציאות שרחוקה מעולם הסמלים, אותו עולם שבגללו שגו שני המנהיגים המרכזיים המנהלים את המשבר מצד מערב. האחד - נשיא ארה"ב, ששגה לחלוטין בהבנת הנחישות של רוסיה לשמור על האינטרסים הלאומיים שלה מול דורסנות נטו; והשני - נשיא אוקראינה, שנטה ללכת אחרי תמיכת הדמה של המערב וקרס לתוך מי שהוא (שחקן), עמוק לעולם כוזב של דימויים, שסימא את עיניו מלראות את הנולד ולהבין את יחסי הכוחות. זו הסיבה העיקרית לכך שהחמיצו הוא ומי שאוחז מטאפורית בלפיד החירות מעבר לים את האפשרות לנצל את תקופת הזמן הקצרה שקדמה לחציית טורי השריון את גבולות אוקראינה, כדי להגיע לפשרה סבירה עם הקרמלין.

השילוב הקטלני שבין הגאוותנות של ביידן ומנהיגי העולם המערבי לבין העיוורון האסטרטגי של זלנסקי הותיר את אוקראינה עם הרבה סימפתיה, כנושאת דגלם של סמלים יפים של בשורת ההתנגדות, אבל לבדה מול יריב שמשחק בכללי משחק ריאליסטיים. המלחמה תסתיים בהכרעה רוסית. היא תוכרע לא רק בגלל יחסי הכוח הנוטים לטובת רוסיה, אלא גם בגלל שבניגוד לזלנסקי שמחזיק אך ורק ברוח, בדימוי ובסמל - פוטין יחזיק בטריטוריה, במרחב ובמעש.

זלנסקי אולי ייכתב בעתיד בספרי ההיסטוריה כנושא דגל ההתנגדות האוקראינית. סביר להניח שאם יודח על ידי הרוסים, הוא גם יחיה חיי נוחות במערב. אולי גם יכתוב ספר או שניים וימיר את יכולות המשחק שלו במסעות של הרצאות ברחבי העולם על מלחמות, התנגדות וחירות. הוא יוכל לומר לעצמו בשקט כי העולם במה, אבל עבור אוקראינה ואזרחיה זה ממש לא כך. זו היא הנחרבת כעת, ולא במלחמת הדימויים אלא במלחמה האמיתית, סופגת אבידות קשות בנפש ובתשתיות, ותשקיע שנים ארוכות ממרצה בשיקום. זו שתתעורר מעולם הסמלים המטופח ומובנה על ידי המערב ל"ציון" החרבה של המטריקס.