לא ברית מאמינים ולא ברית משרתים

לאחרונה מותקפים הדתיים־הלאומיים משני הקצוות המנוגדים של החברה הישראלית - חרדים מהקוטב האחד וחילונים מהקוטב הנגדי - דווקא בסוגיה הכואבת ביותר: מספרם הגבוה של חללים דתיים־לאומיים שמשקלם בקרב כלל חללי המלחמה גבוה בהרבה, הרבה מאוד, ממשקלם היחסי באוכלוסייה.

בהקלטות שפורסמו בערוץ i24 נשמע הרב דב לנדו עונה לשאלה על רמת ההקרבה של הלוחמים הדתיים־הלאומיים את התשובה המזעזעת הבאה: "הם נהרגים כי הרבנים שלהם מלמדים תורה מעוותת". מדובר בהדהוד של תפיסת היסוד החרדית המתנגדת בחריפות לתפיסה הדתית־הלאומית המעניקה משמעות דתית לציונות ולמדינה. במובנים מסוימים, זהו הביטוי החרדי לכינוי הגנאי "משיחיסטים" הנפוץ מאוד בקוטב החילוני האנטי־דתי לתיאור הדתיים־הלאומיים. גם שם לא אוהבים את תפיסת הגאולה הדתית־הלאומית ביחס לציונות ולמדינה.

נאור נרקיס, מתמודד במפלגת הדמוקרטים שעיקר פרסומו הגיע מפעילות אנטי־דתית, הוא רק דוגמה להתייחסות בוטה כלפי חללי המלחמה הדתיים. קב"נית בחטיבת אלכסנדרוני הנחילה לשיח הציבורי את המונח "אוכלי מוות". במקום שהכינוי יישאר חריג ונדיר, הוא אומץ על ידי שונאי הדתיים בקצה המחנה הנאור של נאור נרקיס, שהציע הסבר אחר נוסף ומופרך להיקף החללים בקרב הדתיים־הלאומיים.

על בסיס הנוסחה "חצי שירות = חצי כשירות" של לוחמי ישיבות ההסדר הוסיף כי "ברור שיש לזה השפעה בשדה הקרב". אלא שההסבר המופרך הזה כלל לא רלוונטי לרוב הגדול של הדתיים המשרתים שירות קרבי מלא דוגמת בוגרי המכינות. הוא גם לא רלוונטי לשירות מילואים בגיל מבוגר הרחוק מאוד מההכשרה הפחותה כביכול בסדיר.

והנה, קרוב למחצית מחללי הלוחמים במילואים הם דתיים (עוזי בן־שלום ורועי נאון, "בהתנדב עם - משמעויות סוציולוגיות מניתוח דמוגרפי של נופלים דתיים במלחמת חרבות ברזל", "חברה, צבא וביטחון לאומי", גיליון 10). ההסבר המופרך גם לא מסתדר עם נתוניה של קבוצה חילונית קטנה, המרחב הכפרי החילוני בישראל, הכוללת קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים חילוניים. רמת התרומה שלהם למילואים ורמת ההקרבה המשתקפת בחללי המלחמה גבוהות בהרבה ממשקלם היחסי באוכלוסייה החילונית. הם מהווים רק 6.4% מאוכלוסיית הגיל הרלוונטית (44-20) בישראל, החופפת בקירוב את גיל המילואים. המיעוט החילוני הקטן הזה תרם קרוב לפי שניים ממשקלו היחסי בימי המילואים בתקופת שיא הגיוס באוקטובר-דצמבר 2023. ומשקלו בקרב חללי המלחמה הוא כ־18%, כמעט פי שלושה ממשקלו היחסי. הרוב החילוני, בוא נאמר בעדינות, בעיקר זה שגר בערים של נאור נרקיס, מחוז תל אביב לדוגמה, רחוק מאוד מרמת הקרביות הזאת.

לאחרונה עולות בשיח הציבורי שתי בריתות כביכול, המנסות לאחד קבוצות שונות ומגוונות תחת עיקרון מאחד לכאורה: האחת, ברית מאמינים הקושרת כביכול את כל הדתיים, כולל החרדים, ורוב המסורתיים; והשנייה, ברית המשרתים הקושרת כביכול את כל אלה ששירתו ומשרתים בצבא.

דבריו של הרב לנדו מצד אחד ואלו של נרקיס מצד אחר מבהירים ששתי הבריתות הללו הן לא יותר מסיסמאות שיש להן מטרות פוליטיות, אך הן מופרכות מן היסוד. אין לי ברית עם הרב לנדו השולל אידיאולוגית את הציונות והמדינה ועוד מעז לתלות את ההקרבה הדתית־הלאומית בפגם תורני־דתי לכאורה. ואין לי ברית עם חילונים שמבחינתם התרומה וההקרבה של הדתיים הן ביטוי להיותם "אוכלי מוות", או מעין משתמטים כביכול בגלל שירות סדיר מקוצר.

אנחנו משרתים בשירות קרבי כחלק מחינוך עמוק ורב־שנים שבמרכזו חשיבות התרומה לעם ישראל ולמדינת ישראל, מה שמסביר גם מסלולי תרומה אחרים דוגמת ההתיישבות ברחבי הארץ ועוד. וזה חזק יותר מהמכפישים. הם ימשיכו להכפיש, ואנחנו נמשיך לשרת משמעותית בכל מקום שבו ניתן לשרת את העם והמדינה.